ד״ש של געגוע
ביום שישי הגעתי בנסיבות מקריות לחלוטין לעגלת קפה פונטין בנס ציונה.
מדובר בקפה שממוקם בפארק בסמוך לשמורת גבעות הכורכר.
לא הכרתי את המקום וזו הפעם הראשונה שלי שם.
המקום מקסים ומשרה אווירה טובה!
ירדתי מהרכב בכדי להגיד שלום לקרובי משפחה ששהו שם והחלטתי לקחת קפה ולנסוע…
בעודי עומד שם ניגש אלי בחור צעיר ששאל אותי אם אני אבא של בן שלי.
נכון אמרתי, שמי ניב דורון למדתי עם בן בברנר ושרתי איתו חלק מהמסלול.
ניב הראה לי התכתבות שלו עם בן כמה ימים לפני הקרב הנורא שבו בן נפל.
אהבתי אותו כחבר והערכתי אותו מאד, הוא היה אדם מיוחד!
ניב הכיר לי את הדר אשתו, יחד הם מתפעלים את המקום המקסים והדר שאלה אותי אם אני רוצה להדפיס ציור או תמונה על הקפה שלי.
פתחתי את הטלפון ובהמשך לפגישה המפתיעה קפצה מייד התמונה של בן ושלי בטיול בדרום אפריקה.
את זאת בקשתי ממנה…
מאז האזכרה לציון שנתיים לנפילתו של בן, שנערכה ביום שישי ה 12 לדצמבר, זו הפעם השנייה שאני פוגש אנשים באופן מפתיע במקומות שלא הייתי בהם קודם לכן.
שבוע קודם לכן, בשבת כשיצאתי מיקב מיקה שברמת הגולן, כשאני עומד לנסוע, הגיעו לכיווני כמה בנות צעירות שהביטו במדבקה על הרכב שלי.
מאיפה אתה מכיר את בן?
אני אבא שלו, עניתי…
מאיפה את מכירה אותו?
הוא היה המפקד של אחי בגולני. שמעתי עליו הרבה ובמיוחד על הגבורה שלו…
בכל פעם שזה קורה, במקום מקרי בלי הכנה מוקדמת, אני מבין שבן לא נשאר רק בלב שלנו.
הוא ממשיך להתהלך בעולם בשיחות ליד הקפה במבטים של אנשים זרים, בזכרונות שחיים אצל אחרים.
הגעגוע שלי אליו חד וכואב והוא מלווה אותי לכל מקום.
אבל יחד עם זאת הולכת איתי הידיעה המנחמת שבן לא נעלם.
הוא נצרב בזכרונם של רבים והוא ממשיך לחיות בסיפורים במעשים ובלבם של אנשים שנושאים אותו איתם כפי שאני נושא אותו איתי בכל רגע.
הוא חסר לי מאד