כותבים לזכרו

בן בן אהוב שלנו, אנחנו עומדים כאן, המשפחה החברים מבית הספר ומהצבא, אנשי המושב המקסים שלנו ומביאים אותך היום למנוחות, לתחנה האחרונה בדרך הקצרה של החיים שלך. נולדת בסוף האביב של 97. ילד יפה עם צרור תלתלים עליז, ועינים קונדסיות להורים צעירים שלא הפסיקו להתפעל ממך.

כבר בילדותך נשמת צבא כתינוק שהיה מגיע בסופי שבוע יחד עם אמא להרוויח כמה שעות משותפות במשפחה הקטנה שאמא ואני התחלנו להקים. אני זוכר אותך מנמנם על הספסל של הסופה בכסא תינוק, כשאמא ואני נוסעים בדרכי עפר ברמת הגולן ולמרגלות הר דב ומביטים בך באהבה גדולה ובאושר.

בתחנות החיים שלך בין הגן של מנוחה לבית הספר בית אור, לפבליק סקול ברוקוויל ולתיכון ברנר, למדנו להכיר בעובדה שנולד לנו ילד מוכשר וחכם מאד, עם כישרונות למידה מצוינים, יכולת ספורטיבית יוצאת דופן טוב לב ולצד זה גם בישנות גדולה.. עם בגרותך הפכת לגבר יפה תואר, גבוה שרירי וחסון ולצד זאת אדם שמרעיף אהבה ודאגה לסובבים אותו ובמיוחד לים ולמיקה שהפכה להיות התינוקת הקטנה שכל כך הקפדת לדאוג לה.

בן בן שלי, עם הגיוס ב 2015 החיים לקחו אותך בבחירות שעשית למסלול ב 669, לפיקוד על מחלקה בגולני, סמ"פ ומ"פ באגוז ושוב מ"פ במסייעת 51 של גולני. תמיד בהצטיינות ראשון בציונים במסלול, מ"מ מצטיין ב 51 מ"פ בולט בקומנדו בכל מקום שאליו הגעת המפקדים שלך, לא פעם באוזני, העריכו את כושר המנהיגות יוצא הדופן שלך החוכמה המסירות והמקצועיות. במרץ האחרון, כבר חגגנו לך מסיבת שחרור קטנה עם החברים וזאת על אף שנבחרת לתוכנית גדעונים עם סיכום לקבל פלוגה מבצעית באגוז ולימודים מייד לאחריהם. התלבטת ובצדק בהמשך הדרך. הבנת שאתה צריך ורוצה פסק זמן לקבלת החלטות, לנסוע לטייל קצת בעולם לבד ולהבין להיכן לוקחת אותך הדרך בחיים. לא עזרו 4 ראיונות עם מח"ט הקומנדו ראיונות עם מאו"ג 98 וקחצ"ר.

בסוף מסיבת השחרור שאמא ואני כבר שמחנו לקראתה, נסעת ליחידה להיפגש עם דרור על מנת להשתבץ במילואים. משם חזרת עם סיכום לחל"ת ארוך לטובת הנסיעה ובאופן פתאומי לתפקיד שהחזיר אותך לצבא כמפל"ג לוחמים. הרגשת שאתה רוצה לסגור מעגל ביחידה. עוד שנה אחת נוספת… ואני כבר חשבתי לעצמי נו, לא נורא, עוד שנה אחת קרוב יחסית לבית ובעיקר רחוק מיחידות השדה והפעילות בשטחים, בקו צפון ועזה. בינתיים נרשמת לאוניברסיטה בתל אביב לכל מקרה וטסת לדרום אמריקה.

בן בן שלי, ב 6 לאוקטובר השנה החיים קיבלו תפנית. בארוחת שישי אחת לפני האחרונה שעשינו במשותף, אמרת לנו שיש לך כרטיס למסיבת נובה אבל בגלל פעילות מבצעית ביחידה אתה לא תהיה שם. ב 7 לאוקטובר, אחרי שהבנו מה קרה במסיבה, הרגשנו אמא ואני ברי מזל על כך שלא היית שם.

אבל המזל היה זמני בני שלי. בחודשים האחרונים היית מזועזע ממה שראית בעוטף במהלך הלחימה של ה 7-8 לחודש ובעיקר מאובדן של כל כך הרבה חברים שבאחת נהרגו. באחת השיחות שלא אשכח לעולם אמרת לי בעצב אבא השנה לא ניסע ביחד לבקר את משפחות הנופלים של חיל ההנדסה, יש לי כל כך הרבה חברים שנפלו שאין סיכוי שאוכל לבקר את כולם ביום אחד. נפרדת בעצב מהרמן ומשרון גורדני. וסיפרת לי על חיילך בגולני ובאגוז שנפלו ועל כך שלא הייתה לך הזמנות להיפרד מהם ולהגיע להלוויה או לביתם. ואני בליבי ידעתי שאתה וים בנים לדור של מלחמה דור של לוחמים ומפקדים צעירים שהוטל למלחמה בהפתעה גדולה, בשעה גורלית והרת אסון. דור שמשלם מחיר כבד על טעויות נוראיות שלנו כמדינה וכחברה ועל שנים של שאננות ויהירות. הדאגה של אמא מיקה ושלי לך ולים שלחמתם מהיום הראשון בעוטף ובעזה הייתה גדולה מאד. ימים ארוכים ללא שינה, פחד מפני הדפיקה בדלת שלעיתים הייתי מדמיין תוך כדי שינה שהיא מתרחשת.

אני לא אשכח את הוואצאפ שכתבת לי אחד האחרונים שקיבלתי ממך בן יקר, דאגתי לך ואחרי שסיעתי לך להשיג מתאם לקטלנית של האכזרית שלך כתבת לי "אבא אני התחלתי תנועה, עוד לא עברנו את הגבול אנחנו בדרך. אין יותר מוכן ממני למשימה שלו בכל צה"ל. תחשוב על ים ותראה שהוא בסדר. שאלתי אותך אם קיבלת את המתאמים ואתה צריך עוד משהו שאדאג לו, ענית שתדאג לים. בן אהוב שלי תמיד דאגת לאחים שלך למיקה ולים לנו ההורים. כששמעת שנסעתי לעוטף ונכנסתי לבקר בעזה כעסת נורא. דאגתך הייתה נתונה לסובבים אותך ולנו במיוחד אבל לא חששת לעצמך.

כמה עצוב לי שבחיים כמו בקרב האחרון שבו נפלת יצאת כדי להציל ולחלץ לוחמים של גולני מהפלוגה של בר און פקדוך לשעבר. גם כאן הדאגה לאחרים הייתה בראש מעיניך. פיקוד מלפנים, חתירה למגע ודוגמא אישית היו אצלך חלק מתכונות האופי ומשולבות בתפישת העולם. בן, אני גאה בך מאד. על אומץ הלב הכישרון הגדול והמנהיגות שלך. מעטים ההורים שהתברכו בילד כמוך, חכם, יפה תואר, חסון ושרירי ערכי מאד ואמיץ. אמיץ מאד.

בני, אני רוצה לבקש ממך סליחה על משהו שנהגת לומר לי ואם לחדד אפילו להטיח בי. על כך שלא סייעתי לך לבחור לפני הגיוס את דרכך בצבא. בן בן, זה מחשש, מחרדה. היום כשאנחנו טומנים אותך כאן בחלקת הקבר הקטנה אני טומן שוב לצידך את אותם אנשים שהייתה לי אחריות להחזיר הביתה ולא החזרתי. חששתי, לא רציתי להתערב. בחרתם בחוכמה את דרככם וגם אם הייתי שם בעצה הכוונה או הסבר, תמיד השתדלתי להשאיר את הבחירה לכם ולסייע רק לאחר שהחלטתם.

אני שמח שהייתה לנו את ההזדמנות לבלות יחד באחד על אחד בדרום אפריקה בשנה שעברה וכמה ימים באיטליה השנה לפני הנסיעה שלך לדרום אמריקה. רגעי אושר של בן ואב, שיחות עמוקות על החיים, המשפחה, בטחון ועתיד המדינה, שעות מקומות תמונות ודברים שאנצור בליבי לעד.

אני רוצה להוסיף משירם של פוליקר וגרוסמן סלח לי אם זה יהיה בבכי. אתה יודע שזו הפעם הראשונה שאתה שומע אותי בוכה. אבל אני רוצה שתדע שאני שבור ומרוסק לרסיסים. זהו שיר שכל פעם ששמעתי ברדיו הייתי מעביר תחנה בצמרמורת. כמי שיודע שדברים נועדו גם לו…

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם –

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות –

אך עוד רגע ייבּול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –

קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער

וסופו-

כבר כתוב בעלי ניצניו,

אבל הוא מסתחרר

כפרפר במעופו,

וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא –

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב.

בן בן, נולדת בסוף האביב וכמו האביב הקצר בארצנו כך גם אביב חייך שנגדעו בטרם עת.

כרמל אהובתי, ים ומיקה ילדיי האהובים אני יודע שאנחנו כולנו שבורים לרסיסים. אתמול כשראינו את בן בפעם האחרונה הוא שכב שם קפוא ושקט כשהמוות נבט מפניו. אבל גם שם, הוא היה כפי שהיה בחייו יפה, מוצק וחסון.

חשוב לי שתדעו, אנחנו עוד נקום. בכרם שמאחרי הבית עוד נזמור ולאחר מכן יהיה גם בציר. וכשיהיה יין טוב, נשתה אותו ונרים כוס לזכרו של בן. בן שהיה אהוב לבנו ומסר את חייו למען הבטחון של כולנו. כרמל אהובתי, בגינה הגדולה שצופה לנוף עוד ירוצו נכדים ואני בטוח שיהיו גם שעות יפות. היום באובדן הגדול ביותר של חיינו אנחנו צריכים לזכור שיש גם חיים. המשפחה המקסימה והמושלמת שהקמנו תמשיך ללבלב.

אריאל יקרה שלנו, אין לי מילים לנחם אותך. את בחורה מדהימה מקסימה טובת לב ומלאת אהבה ואני יודע שהתמסרת בכל לב לבן והרעפת עליו אהבה גדולה בארבע שנים מאושרות. הייתי שמח לחתוך שתי שורות לחתונה שתכננת לעשות בכרם אבל לצערנו הרב זה לא יקרה. ולמרות זאת, את חלק מהמשפחה שלנו ותהיה שם לעד!

אמא אבא מינה וזאביק, אני יודע מה עובר עליכם. כל כך קשה היה לי לבוא אתמול ב 6 בבוקר הביתה לבשר לכם על האסון. חיכיתי כל הלילה מתוך רצון לתת לכם עוד לילה שקט אחרון בחיים. אבל גם אתם חייבים להסתכל קדימה. על הילדים והנכדים ועל העתיד של המשפחה הגדולה שלנו. שום דבר לא יחזיר את בן אלינו אלא רק אם נקפיד להיות יחד ולזכור אותו כמו שהיה על אף שאיננו.

לדרור, לטאובר לחברים ליחידה מ 669 לחברים מגולני ומאגוז לחברים של בן מקדרון ומכל הארץ ולחברים של ים משלדג אני רוצה שתדעו שהבית שלנו הוא בית פתוח. אנחנו אוהבים אתכם ונמשיך להיות חלק מכם כמו שהיה עד כה. אני מכיר את הרתיעה שישנה מלהגיע למשפחה שכולה, חייתי את זה במשך שנים. בייתינו הוא בית אוהב אתם רצויים ומוזמנים לבוא אלינו תמיד. בבחירה בין לחיות בכעס עצום על המערכת הצבאית ועל המדינה בכישלונם ב 7 לאוקטובר ובין להיות משפחה מחבקת אנחנו בוחרים בחיבוק.

אני רוצה לחזק מכאן מהמקום הכי כואב שאי פעם הייתי בו, את חיילי ומפקדי 669 חיילי גולני אגוז ושלדג ואתם את לוחמי חיל ההנדסה הקרבית כור מחצבתי, ובכלל את מפקדי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל. את ידיהם של הקברניטים ובמיוחד את יואב, בני וגדי אותם אני מכיר מהשרות הצבאי. אני רוצה לומר לכם, חייבים ללכת עד הסוף, ארוכה הדרך ככל שתהיה. שילמנו מחיר כבד ועוד נשלם בהמשך אבל את יעדי המלחמה ואת החטופים יש להשיג בכל דרך. וזה עוד יקרה. כשזה יושג נוכל לומר שמותו של בן כמו גם של שאר הלוחמים בהתקפה בעזה, לא היה לשווא.

בן יקר שלי, אנחנו נפרדים נגמרו לי המלים והמעמד הזה קשה לכולנו. אני רוצה להתנחם בעובדה שבמעשיך ובדרך פועלך הצלת חיים. יחידה 669 לא לקחה חלק בקרבות התקפה ובתמרון, סיפרת לי על המהלך שאתה רוצה להטמיע בעידודו של דרור. שילוב היחידה בלחימה הקרקעית עם לוחמים רופאים ופרמדיקים של היחידה בתוך החטיבות והגדודים הלוחמים בתמרון היבשתי. שינוי שיציל חיים של רבים בזכות טיפול רפואי טוב יותר והסקה מתוך השטח לבתי החולים. אתה הובלת את היחידה לכך ויישמת את זה בעצם החיבור המיוחד שהיה לך עם יחידות השדה בגולני ובחטיבת הקומנדו. דרור סיפר לי איך ישבת לו במשרד עד השעות הקטנות של הלילה והתעקשת לשנות תיכנון ולוודא שאתה זה שתוביל, בסוף הוא נעתר לעקשנותך.

בן, כמו מנהיגים מעצבים, השפעת ועיצבת. מה שעשית יישאר לשנים והחיים שהצלת בדרך הפעולה הזו נזקפים לזכותך. עצוב לנו מאד ששילמת על כך בחייך. הנחמה היחידה שלנו היא בכך שהצלת אתה וחבריך את חייהם של רבים.

בן אהוב שלי חיבוק אחרון מאבא שכל כך אוהב אותך ולא רוצה להפרד. מאד רציתי שתגור לידינו במושב אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בבית העלמין. אתמול בסיור החלטנו ים ואני שיהיה נכון שתנוח ליד שרון חברך שנהרג במסיבה.

אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחת הכט הקשר של בן . גורלם של בן ורום הצעיר נקשרו זה בזה. כמו גם שאר חללי גדוד 13 ו51 בסג'עיה.

חברים יקרים, אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן ומי שמלווה אותנו בימים הקשים הללו. המחיר של החיים במדינה שלנו הוא כבד מנשוא, אבל אין לנו ארץ אחרת.

חיבוק לכולכם.

בן אהוב שלי, מצדיע לך

שלי

ביום שלישי הצטרפת מטעם היחידה לחטיבת גולני ככוח חילוץ ייעודי למול האתגר המבצעי בשכונת ש'ג'עייה.

מיד עם כניסתך לרצועה קיבלת דיווח על פצועים, באותו רגע לקחת פיקוד ויצאת למשימה בה נהרגת, עשית זאת תוך מימוש האחריות שהוטלה עליך כמפקד פלגת הלוחמים ביחידה.

שלי לצערי לא הייתי לצידך, ואת המשימה הזו לא נתחקר יחד, אבל מהיכרותי איתך אני יודע לדמיין בדיוק איך זה היה נראה, זה מתחיל בזה שאתה אומר לי שחשוב שאני יידע שזה היה מטורף! שהיחידה משפיעה ומוערכת, שאתה מרגיש שמימשנו את הייעוד שלנו, אח"כ כבר ניכנס לפרטי האירוע. כשהדמיון שלי משלים אותך עומד זקוף דרוך ובטוח ביכולת שלך להוביל את המשימה, מנחה את כולם להישאר במקום עד שתסיים חבירה מסודרת, מיד אחרי זה תידרכת את כולם בקשר, גם פה הפקודות היו ברורות, הסתכלת לכל לוחם בעיניים ווידאת שהוא מבין ואיתך.

משם התקדמת וחתרת למגע, אני יודע גם מבלי שהייתי שם ששילבת באופן מושלם את הניסיון שלך כמ"פ חי"ר ומ"פ חילוץ ביחידה, כשאברהמי ורום מאחוריך אתה מתקדם מכוח לכוח, כשלנגד עיניך יש פצועים שאף אחד עוד לא הגיע אליהם, ואתה תגיע אליהם, לא משנה מה יידרש, תשלוף אותם החוצה ותבצע את המשימה, אתה עושה את זה בלי צעקות, במקצוענות ומקצועיות בביטחון וכריזמה שגורמת לכל מי שסביבך פשוט ללכת אחריך ולדעת שיש על מי לסמוך.

תסיים בזה שאתה מרגיש גאווה גדולה, שאנחנו מגדלים דור חדש ביחידה, ובסוף תוסיף משהו לביקורת עצמית הרי אסור לנו לנוח על זרי הדפנה.

שלי היית מפקד עם כל כך הרבה רבדים ועומקים – כריזמטי, מקצוען, יורד לפרטים ויחד עם זאת עם ענווה ורוגע, היה לך את האומץ לעשות ולשנות, את האומץ לתקן ולהקשיב, היה בך כל כך הרבה בגרות פיקודית בגיל כל כך צעיר.

אני מודה פה בפניכם משפחה וחברים ששלי הפעיל אצלי בלב משהו אחר כאדם ומפקד, כל מפקד פה מכיר את זה שיש חיבור שלא ניתן להסביר.

מיד עם תחילת המלחמה לא היססת, קפצת על המסוקים הראשונים, משם המשכת לשבועיים עם אגוז להקמת יכולת משותפת. כשחזרת ליחידה והבנת שמתארגן כוח עם מפקדים וחיילים שלך שנכנס תחת מפקד אחר לרצועה, התיישבת אצלי במשרד באמצע הלילה, ולא היית מוכן לשמוע לא, לבסוף אמרתי לך שתבוא איתי בבוקר לראות את מוכנות הכוח ואז נחליט, אתה התייצבת עם תיק וציוד לחימה וההחלטה התקבלה.

שלי אתה המפקד שיחידה 669 הייתה צריכה בעת הזו, להעז להיות מלפנים ולמשוך אותה קדימה, המפקדים שלך, הלוחמים שלך, הסתכלו עליך, יידעו מה מצופה מהם

והלכו אחריך וילכו אחרי מורשתך לכל מקום.

69 ימים עברו מאז אותה שבת בה הופתענו בידי אויב אכזר, ספגנו מכה קשה אך אנו חזקים מאויבנו. אנו נלמד אותם לקח ונחזיר מכות אפיים. זו מלחמה על הבית, ובסופה אויבנו בכל מקום בעולם יידעו את עוצמתה של מדינת ישראל, עוצמה שנובעת מערכים של חירות, כבוד האדם והזכות לחיות בביטחון בארצנו.

אנו זוכרים שטרם השלמנו את משימתנו, ישנם 135 חטופים בשבי, והחמאס עדיין בשלטון.

שלי – יחידה 669 תקיים את מורשתך, לוחמיך יגיעו לכל מקום!, מול כל אויב ואתגר מבצעי, תחלץ ותציל כל לוחם איפה שהוא לא יהיה, אנחנו נגיע, אנחנו נציל אותו, זאת המורשת שלך בזה האמנת: במקצוענות בפיקוד אמיץ, במשימה להילחם להציל חיים ובעיקר בלהיות קודם כל אדם.

משפחת שלי- משה, כרמל, ים, מיקה, וזוגתך אריאל.

שלי היה גיבור בחייו וברגעיו האחרונים, אני יודע משפחת שלי שזה לא מנחם אתכם ולא מקל על הכאב, שהייתם מוותרים על הגבורה רק בשביל לחבק אותו עוד פעם אחת. חשוב לי שתדעו שבן הלך בראש מורם, גאה ,מאמין וחש תחושת זכות להיות המפקד בעת הזו, מפקד ומוביל את משימת החילוץ של יחידה 669 וצה"ל ואני מקווה שיש בזה איזושהי נחמה.

כבר חודש וחצי שאני מסתובב ומתגאה בך ובאנגל המ"פ המקביל לך, שככה צריך להראות מ"פ בצבא, שלא רק שמוביל אנשיו, הוא מוביל את היחידה למימוש הייעוד שלה באופן הטהור ביותר, בשדה הקרב להציל חיים, ולהשפיע על כל מעגל החילוץ, במנהיגות ונחישות לבנות את היכולת, מול כל כוח שפגשת היה לכולם ברור שיש משהו אחר איכותי ומקצועי שמשנה את מאזני המשקל בלחימה ובהצלת חיים.

כמה שהייתי גאה בך לפניי חודש, אני גאה בך יותר עכשיו, הובלת אותנו ואת הכוח שלך והצלת חיים

מצדיע לך בפעם האחרונה

בצרה קראת ואחלציך

נוח על משכבך בשלום.

קינת הסב

עיניכם הרואות

זקן הנני ושבע ימים

שכלתי נכד והוא עול ימים

יפה התואר זקוף הקומה

כארז הלבנון

פסל מעשה ידי אומן

זרועותיך מטילי פלדה

שרירך שריון אבירים

איך נפלו גיבורים?

על פקודיך היית נערץ ונאהב

קשוח כאבן הגרניט

אך לך לב זהב

וביום ההוא המר והנמהר

שעט להציל אודים מאש בעוטף

ואחיך אליך הצטרף

נכדי גיבורי התהילה

חרפתם נפשותיכם

למען ארצנו היחידה

אשמנו בגדנו בך

חטאנו בחטא היוהרה

אטמנו אוזנינו משמועה

ועינינו מלראות

איך עניבת החנק המתהדקת

מעזה וג'נין

בואך ביירות

השתעשענו בחלומות השלום

עם ארצות רחוקות

ובתינו בעוטף עלו בלהבות

בנינו נטבחו

ובנותנו נאנסו

ואין מציל או מושיע

וצה"ל בושש להגיע

עזה קללת דוד מלכנו

תחול עליך כהרי הגלבוע

משכן תהיה לתן לצבוע

מה חטאנו ומה פשענו

ואדמתך רוויה בדם בנינו

לא יהיה בך שוכן ודר

ואדמתך תצמיח קוץ ודרדר

לקחת לי את נכדי האהוב

ואין לי מרפא ומזור

ובליבי נפער חור

נחמתי תהיה אולי לא היום

אולי יותר מאוחר

כאשר החרב תהיה

בליבו של סנאוור

בן בן

בן בן אהוב שלי, זה היה השבוע הכי קשה בחיים של כולנו. ההבנה שאתה איננו מחלחלת ועוטפת את מחשבותיי. אי אפשר להסביר במילים את התחושה של ההשכמה המקודמת בספק בוקר ספק לילה של יום חדש, לתוך כאב עז ועמום שעוטף את חלל הבטן והחזה שנובע מההכרה שזהו, אתה לא כאן ולא תוכל לשוב.

שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה. אני מחפש את הכוחות אתם ניתן להמשיך מכאן ועל אף שהמשימה ברורה, בטבלת כחות ומשימות שלי, הכוחות לביצוע עדין לא התיצבו.

בן בן, הימים הקשים האלו למדו אותי שבחייך נגעת ברבים, רבים מאד. הגיעו אלינו השבוע אלפי אנשים, כאלו שנגעת בהם פיסית במהלך חייך הקצרים והותרת עליהם רושם עז או געגוע שביקשו לחלוק אתנו את הרגעים המשותפים שהיו לכם. וכן, גם כאלה שלא הכרת אבל לא נשארו אדישים לסיפור החיים ולסיפור הקרב האחרון שלך, באו מרחוק להזדהות עם גבורתך, מסירותך והאדם המיוחד שהיית.

עם כל אלו הגיעו גם הסיפורים. ספרו עליך החברים למסלול שגם בשעות הקשות ידעת לחייך, לעשות פרצוף מצחיק מתחת לאלונקה. ספרו על החיקוי ששינה את האווירה הקשה ספרו על המ"מ הקשוח שידע לעשות סדר במחלקה אבל גם ידע להיות קרוב לסייע לחלשים מכל בחינה, בעצה, באמצעים חומריים ובעיקר בתמיכה מנטלית. ספרו אנשי הלוגיסטיקה ביחידה שלך ובגדוד ועל כך שידעת לתבוע אבל גם להגיד תודה, לפרגן ולתת כבוד למי שנותן שרות.

פקודך מהמסייעת ספרו על המ"פ שהיה הכי חזק, הכי מהיר, על דמותך האיתנה והחסונה אחריה היו גאים ללכת. אמרו שהיית מנהיג אמיתי. ספרו על הפלוגה שעשתה הכי הרבה מעצרים אבל דחפה תמיד לעוד משימה. על הלילות הארוכים ללא שינה בחברון ועל הזאב שהמנוע שלו כבה באמצע הלילה בלב כפר ערבי במהלך ירי, זריקות אבנים ובקת"בים ובאורח פלא הצליח להתגלגל באיטיות, ללא הסבר, ולצאת מהכפר.

היו כאן גם כאלה שבאו כל יום ולא דברו. ישבו בשקט ובהו בנוף בשקט, אלו שהמילים היו גדולות עבורם אבל רצו לזכות בעוד מנה קטנה מנוכחותך, אלו נכנסו לליבי במיוחד.

רציתי לספר לך גם על רוי, נהג האכזרית שלך שהגיע באקראי ובילה בצמוד לך שבועיים בלבד. הוא נכנס אלינו הביתה ונכנס גם עמוק ללב של כולנו כשדיבר בעיניים דומעות על המפקד הגבר שפגש במלחמה הנוראית הזו, אתה נסחת בו כמו באחרים ביטחון ותחושת צדקת דרך עמוקה.

רוי סיפר לנו בהתרגשות על האדם שהיית, על שיחות הנפש ביניכם על כך שהקפדת לשמור דווקא אתו בלילות הארוכים ובסודי סודות סיפרת לו גם על כך שתכננת להציע נישואין לאריאל בקיץ הקרוב.

בן בן, נגעת לליבם של רבים, האופי הצנוע שלך, חוכמתך, דמותך החסונה הנחישות והמנהיגות שהפגנת יחד עם האמונה בצדקת הדרך עליה נהגת לדבר, במלחמה הארורה הזאת יצרו אצל כולם את המוטיבציה לבצע כל משימה בחתירה לשלמות.

אני גאה שבאמצעות כל אלו, הצלתם את חייהם של רבים. שהגעתם ראשונים לכל נקודה והצלחתם להוציא מהשטח חיילים רבים ובזמן קצר להסיק אותם לבית החולים. אני גאה מאד במה שהיית ובמה שעשית.

בני שלי, בשבוע הנורא הזה ולצד האסון הגדול גילנו גם את החברים האמיתיים שלנו. השבוע כשאמא ים מיקה ואני וכך גם כל שאר המשפחה שלנו היינו מרוסקים היו שם לצידנו בנתינה אין סופית מי שהתגלו כחברינו הטובים ביותר.

רונית ושלומי, יעל ואביעד, רני ודלית, שירי ואיתי, עמוס וענבל, טל ויובל שלקחו פסק זמן מהחיים בשביל להיות לצידנו בשעותינו הקשות ביותר. אתם עוד רבים אחרים מחברינו ומאנשי המושב שבישלו, אפו והכינו, שלחו פירות עוגות ומאכלים, כולם מזדהים עם תחושת האובדן הגדול שלנו ונכונים להיות בשבילנו בשעתנו הקשה ביותר. גילינו את החברים האמיתיים שלנו.

עם כל אלו גילנו את ישראל היפה. את מאות האנשים שהגיעו אלינו מרחוק ושלא הכירו אותך, רק בשביל להניח יד על הכתף להזדהות עם הכאב הנורא ולחלוק לך כבוד אחרון. ביניהם גם כאלה שאבדו במלחמה הזו בן או בת, נכד או אח ובאו לחבק אותנו ביגון משותף. נסגרו גם מעגלים של שכול. היו כאן רבים מן המשפחות השכולות שליוויתי במשך עשרות שנים, הייתה כאן גם אהרון ועדה שהגיעו באצילות לחבק ולחזק.

בן בן, שלי בתום השבוע הקשה והמציף ברגשות עזים מתגנבת לליבי גם ההבנה, שדבר כבר לא יחזור להיות כשהיה. זה לא אותו הבית ולא אותו הכרם ואפילו הנוף הנפלא שנשקף מהמרפסת רחבת הידיים שלנו קר מרוחק. אני לא באמת מסוגל לתכנן איך יראו הימים הקרובים והשבוע הבא ומתקשה להביט רחוק יותר.

אבל בכל זאת ישנם דברים רבים שחשובים לי. ים ואני ואני בטוח שאמא ומיקה מבינים שעכשיו אנחנו נעשה כל דבר יותר יחד. יחד עם סבא וסבתא משני הצדדים יחד עם המשפחה כדי למלא את החסר הענק שהותרת, כדי לתמוך וכדי להתחזק כדי להזכיר ולמלא.

בני שלי, בסיטואציה הנוראית שאליה הגענו אנחנו ביגוננו כאנשים פרטיים פגשנו השבוע הרבה אנשים טובים, פגשנו עוצמה ואיכות אנושית מיוחדת במינה. כאלו שאכפת להם ומוכנים לתרום ולהיכנס מתחת לאלונקה כאלו שאם נדע לקבץ אותם יחד, בנתינה משותפת יהיה לנו עתיד ותקווה לקום. כולם לחשו באזני את המשפט, שנהיה ראויים לקורבן של בן ואני מוסיף גם של אלו שאותם הוביל ובכלל לכל אלו שנפלו בשביל להגן על המדינה בשעתה הקשה ביותר.

בן בן, בתמונות שהגיעו אלינו במלחמה הזאת, עולה דמות של לוחם ומפקד, מקרין עוצמה ומלא תעצומות נפש ובזאת היפה מכולם גם אוחז ספר תנך ועל פניו חיוך ענק. אני מתחזק מהעובדה שהיית ועשית בימי המלחמה הזו את מה שהאמנת שאתה צריך לעשות ופעלת מתוך תחושת מימוש עמוקה.

אני מחבק אותך בני היקר ומבטיח לך שאנחנו נשאב מהעוצמה הזו לעשייה שלנו כמשפחה. שעוד נקום, נעשה ונבנה נעזור לאחרים נוביל ונחזק, ננציח אותך ונפרוץ דרך בעזרת העוצמה שיש במשפחה הנפלאה שלנו ובשני אחיך המדהימים שעתידם הוא מרכז העניין שלי עכשיו.

בני שלי אוהב מאד בוכה אבל גאה, גאה מאד!

שלך אבא.

אח שלי אתה עובר איתי את כל הדרך הזאת.

אני מרגישה אותך איתי בכל שניה. אתה שומר עלי. מחזק אותי. שולח אלי מסרים.

אתה מטייל איתנו

אוכל איתנו

אתה איתי בסטודיו, בבית ספר

אתה עובר איתי יום יום ועוזר לי להישאר יציבה.

אתה לא איתי פיזית אבל אתה בתוכי.

אנשים מסתכלים עלינו וחושבים שהם מבינים את גודל האסון אבל אף אחד לא יכול לדמיין איזה אובדן ענק אנחנו מתמודדים איתו.

אני מנסה לדמיין מה עובר עליך שם למעלה, יושב יחד עם כל כך הרבה חיילים וחברים שלך, אנשים שהכרת שכבר לא בחיים בגלל המלחמה הנוראית הזאת, אבל אני לא מצליחה להאמין שאתה שם ולא פה מחבק אותי.

אני מאמינה שאנחנו משפחה חזקה שנדע לקום ולחיות את החיים בשבילך.

להנציח אותך ולהזכיר אותך בכל מקום שרק יהיה אפשר, אנחנו נצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הענק הזה, לדעת מתי להישבר ומתי צריך לעמוד יציבים.

כל יום אנחנו שומעים מעוד ועוד אנשים עליך וכמה היית משמעותי בשבילם, נגעת בהם, חיזקת אותם, לימדת אותם משהו שהם לא ישכחו. אני שמחה בשבילם. אני שמחה שיצא להם להכיר את אח שלי הגיבור. בן אדם שאין כמוהו. מיוחד כל כך. מלא ערכים.

אני מעריצה את תפיסת העולם שלך. את דרך החיים שלך. את הרצון להשפיע. לעשות טוב. להכניס עומק באנשים. ליצור חברה טובה יותר. אנשים טובים יותר. היכולת שלך לגעת עמוק בלב של אנשים היא דבר כל כך מיוחד בעיני ואני עצובה שאתה לא יכול להמשיך ולהצליח לעשות את זה.

אני מקווה שאנשים ימשיכו לשמוע את הסיפור שלך ולנסות להכיר בבן אדם המדהים שהיית. אני עצובה על זה שהמון חברים שלי ואנשים חשובים לי גם עכשיו וגם בעתיד לא יזכו להכיר אותך. אני מנסה להעביר את זה דרך סיפורים אבל זה לא מתקרב לליראות במציאות את הבן אדם המרשים שהיית.

הזוי שאני מדברת עליך בעבר. לא נתפס שאתה לא ממשיך לחוות איתנו את החיים. את הרגעים המדהימים. עליות, ירידות הפתעות משברים.

לפני כמה ימים דיברתי עם אמא וחשבתי על זה שלא ייצא לך להיות בחתונה שלי. לא שלי ולא של ים. גם לא ייצא לך לפגוש את הילדים שלנו. לא תמשיך איתנו את הפנטזיה הנצחית של המשפחה לגור יחד במשק בצפון. לא תהיה חלק מהדילמה של איפה אני אגור, כי במשק אפשר רק שלושה בתים. אמא ואבא. ים. ואתה.. תמיד אמרת שאני יכולה לגור איתך. שיהיה לי חדר אצלך ושאתה תשמור עלי קרוב אליך.

כנראה שעכשיו כל החלום הזה יהיה שונה לגמרי. כל החלומות שלנו קצת ישתנו.

בני שלי אני רוצה להגיד לך שבחודש הזה גיליתי על עצמי דברים שבחיים לא חשבתי עליהם. גיליתי דברים חדשים שאני רוצה לעשות וללמוד, דברים שאני רוצה להשקיע בהם, ובעיקר גיליתי מה עושה לי טוב. החלטתי שמהיום אני מתחילה לשים דגש על הדברים שבאמת עושים לי טוב בחיים וחשובים לי ואני מאמינה שזה רק בזכותך.

אני מרגישה אותך מאמין בי תומך בי וסומך עלי שאני בדרך הנכונה.

אני אוהבת אותך ילד. ואני ימשיך את החיים שלי בתקווה להגשים את כל החלומות שלי בשבילך.

30 לבן

30 ימים בלי בן זה לא באמת כל כך הרבה, בשמונה שנים האחרונות היה

בשירות ומתוכם אני כמעט ארבע, ולכן אתם בטח מבינים שלא היינו

מתראים הרבה. בשנתיים האחרונות הוא גם לא היה גר בבית ככה שהייתי

רואה אותו בערך עשרים פעמים בשנה. ב7 באוקטובר משהו השתנה, אני

לא אשכח את המפגש הראשון שלנו מאז פרוץ המלחמה, במזל שנינו יצאנו,

החיבוק היה שונה, הדאגה ההדדית זה לזה הביאה עוצמות שלא הכרנו.

שני אחים לוחמים כל אחד ממקומו, הרגשתי שהוא הבן אדם הכי קרוב אלי

בעולם. ומאותו יום התלווה למרחק בינינו געגוע חזק. אבל עכשיו הגעגוע

הוא מסוג אחר לגמרי, געגוע שימשך לנצח.

כמה הייתי רוצה לדבר איתו על הצוות החדש שקיבלתי, כל פעם

שהתלבטתי על משהו בצבא טלפון אחד היה הופך את הכל לברור. עכשיו

כשיש לי דילמה אני שם שיר שמזכיר לי אותו ומדמיין שיחה בינינו, מתאר

לעצמי מה היה אומר ומנסה ללכת בדרכו.

אני אדבר באנגלית כדי לכבד את האורחים שחצו אוקיינוסים כדי לחלוק

כבוד לבן.

Since he was gone we've met many people he had influenced,

and I was never surprised because I knew the leader and hero

he was. But when Andy, Tobin, John and Cole came here,

crossing seas just to honor him, I guess that was the first time I

realized what a legend you really were. I thank you for coming,

you will always have a warm place in our hearts and in our

home.

I have a lot to say but I feel like words are worthless in this kind

of situations.

Ben, if you're hearing me right now I want you to know that you

were the closest person to me in the world and I love you

brother as much as a man can love someone.

הצלתם חיים. המון חיים. ואתה לא חי.

מצדיעה לכם יחידת גיבורים, שנהיה ראויים לכם

טקס משפחות שכולות חיל האוויר

משפחות שכולות

מפקד חיל האוויר

מפקדי החיל לדורותיו

סגל הפיקוד הבכיר של החיל

מכובדי כולם

בערב שבת ה 6 לאוקטובר 2023, היינו ישובים כולנו סביב השולחן הגדול בגינת הבית בקדרון. בן ים מיקה ובנות הזוג אריאל ואביב. כרמל אישתי ואני הבטנו זו בזה באושר, סוף סוף הצלחנו להתכנס יחד לארוחה משותפת אחרי תקופה ארוכה. הייתה זו הארוחה המשפחתית האחרונה שלנו כמשפחה שלמה ומאושרת.

שעות ספורות לאחר מכן היו שני בנינו מעורבים בקרבות הקשים בעוטף עזה

בן בני הבכור, עמד כבר להשתחרר לאחר 2 תפקידי מ״פ תובעניים באגוז ובגולני הוא כבר נרשם ללימודים באוניברסיטה ולאחר שהוצע לו החליט ללא היסוס לסגור מעגל ולהישאר לתפקיד נוסף כמפלג לוחמים ב 669 היחידה בה התחיל את דרכו הצבאית כלוחם ומפקד.

וים בני, קצין צעיר שסיים זה עתה קורס קצינים.

שניהם ימצאו את עצמם בין ה 7-9 באוקטובר, לוחמים בקרבות הקשים בעוטף כשהם מוזנקים במסוקים במהירות ובלי הכנה מוקדמת.

בן, יטוס ויכנס לתוך הישובים והמוצבים שבהם מתחוללים קרבות קשים ויחלץ עשרות פצועים לוחמים ואזרחים תחת אש.

וים, ילחם יחד עם חבריו בקרב לכיבוש מחדש של מפקדת האוגדה ברעים שם יאבד שנים מחבריו.

ואני כמי ששירת קרוב לשלושה עשורים בצה״ל למוד ניסיון במבצעים ומלחמות חשתי בחרדה העוטפת אותי. הפעם דור הלוחמים אלו בניי. משהו בהרגשה הפנימית שלי ניבא לי רעות… ימים רבים נעתי באי שקט בין היחידות והמפקדות בעוטף עזה ובלילות דמיינתי לעצמי שאני שומע את הדפיקה בדלת ממנה אני חרד.

לקראת היציאה להתקפה בעזה סיפר לי בן על התוכנית שהוביל ביחידה בגיבויו של ד׳ מפקד 669 להשתלב בקרבות לצד היחידות בשטח עם לוחמי היחידה הפרמדיקים והרופאים שלה במטרה להציל חיים ולקצר זמני פנוי בהסקה מלב הקרבות.

בעיניו חשתי ובקולו שמעתי עד כמה היה חסר מנוחה מהאירועים שחווה בעוטף ומהעובדה שאזרחים נטבחו ונלקחו בשבי לעזה. הוא היה מוכן לעשות הכל בכדי להשיבם ולהסתכן ללא גבול בכדי לבצע כל משימה במלחמה שאין צודקת ממנה.

ב 1 בנובמבר עם תחילת ההתקפה בתוך עזה, קיבלתי ממנו את אחת מהודעות הווצאפ האחרונות. כשהוא מודע לדאגותיי הוא כותב לי:

״אבא אני התחלתי תנועה עוד לא עברתי את הגבול אבל אנחנו בדרך אין יותר מוכן ממני למשימה שלו בכל צה״ל, תחשוב על ים ותראה שהוא בסדר… ״ לשאלתי האם אוכל לסייע במשהו ענה כן, תדאג לים.

בשעות אלו היה ים בקרבות בצפון הרצועה יחד עם צוות לוחמים מיחידתו.

בן נכנס לעזה ולחם שם במשך 5 שבועות עם חטיבת הטנקים 188. המסוק הראשון שהונחת על ידו בשטח הרצועה המריא לאחר 25 שניות כשהוא נושא שלושה פצועים וגרם לרבים לנשום לרווחה לאחר שהוכיח שניתן יהיה לחלץ בזמן קצר ובמקצועיות מתוך השטח עצמו.

עשרות רבות של פצועים טופלו על ידי הצוותים והרופאים שהיו אתו. רבים מהפצועים לא היו שורדים אלולא חולצו מהשטח בזמן קצר ובמקצועיות והופנו לבית החולים במסוקים.

ב 12 בדצמבר רגע לאחר שסיים את משימות החילוץ עם חטיבה 188, הצטרף בן לחטיבת גולני שנערכה לקרב בסג׳עיה. עם הגעתו לשטח, דיוח כח של החטיבה כי נקלע לקרב עם נפגעים רבים וחשש למנותקי קשר.

כמו בסיפור חייו כך בסיפור נפילתו בן תמיד היה שם בשביל אחרים, המשפט ״בצרה קראת ואחלצך״ היה לו לדרך חיים.

לפני ימים אחדים צפיתי בסרטון של הקרב האחרון בו נפל. סרטון שצולם במצלמה שהייתה על גופו של ר. הפרמדיק שצעד ונלחם לצידו של בן כשנפל.

ראיתי את בני בדקות האחרונות לחייו.

דמותו התמירה והחסונה מובילה את הכוח בשטח בינות הריסות הבתים ובסמטאות. שקול מקצועי וקר רוח, הוא נעצר לתדרך את הלוחמים בקול רם וברור כשהוא נוסך בטחון בפקודיו. דקות ארוכות יחלפו כשינוע בראש אנשיו תוך תיאום עם הכוחות שהיו בשטח כדי שלא יקלעו לירי דו צדדי. עד שיגיע למבנה שבו נפגע הכוח של גולני. אך טבעי היה שיהיה הראשון מכל הכוחות בשטח להיכנס ולהגיע לנפגעים. לאחר שבירר כי ניתן לו אישור, נכנס בראש אנשיו אל המבנה.

את קולות מטח הירי שנורה מהמארב בתוך המבנה החשוך אשא עימי עד עולם. היה זה מטח הכדורים שהפך את משפחתי ממשפחה מאושרת למשפחה שכולה. בקרב שהתפתח במקום נפל לצידו של בן הקשר שלו רום הכט, ואיתם 7 לוחמים ומפקדים מגולני.

משפחות שכולות, על אף השנים הרבות בהן לוויתי משפחות חללים, שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה.

אי אפשר להסביר במילים את עוצמת היגון, הצער העמוק, תחושת ההחמצה הגדולה ואובדן שמחת החיים שמאפיינים היום את חיינו.

מחרתיים, ב 15 למאי, נציין 27 שנים להולדתו של בן. בן שנולד באביב ונפל באביב חייו, אהב את הארץ וטייל בה בכל הזדמנות שהייתה לו. למד את ההיסטוריה שלה והקפיד לפקוד את אתרי הקרבות וללמוד את סיפור הנופלים שבהם. ברמת הגולן, בנגב ובדרכי הקרב של הפלמ״ח בגבעות שסביבנו. לחבריו ולפקודיו אמר, חובתנו ללמוד ולהכיר את סיפור חייהם ונפילתם, שנהיה ראויים להם.

שבועיים לאחר נפילתו קבלנו את הטלפון הנייד שלו. בו התוודענו לרשימת השמות של הנופלים מקרב חבריו פקודיו ומפקדיו, 19 שמות במניין.

חשבתי על האובדן הענק שחווה במלחמה ובחיפושיי לרמזים ממה שעבר עליו התוודעתי לרשימת השירים שהייתה בו ולשיר האחרון שהתנגן בו כמעט עד סופו…

זהו שירו של נתן אלתרמן ״מסביב למדורה” שנפתח במשפט:

"אומתם לא הייתה להם אם

לא ידעה בצאתם לדרך"

ובהמשכו,

״את העול הפשוט כעפר

הם נשאו בלי הבט אחורה

לא תקע לפניהם השופר

לא לוטף קודקודם בליל חורף.

נעלים נוקשות ילקוטים

סעודה של זיתים ופרי תומר

וספלי אלומיניום קמוטים

ורעות וקורבן לאין אומר.״

קהל נכבד, בניינו הצעירים, דור הלוחמים של המערכה הארוכה הזאת, הוטל לקרב בהפתעה ובסערה. רבים מהם שילמו בחייהם ורבים אחרים נושאים בגופם ובנפשם את צלקות הקרבות הקשים. זהו דור מלחמה הנושא במחיר ההפתעה הגדולה והכשלון הצורב שלנו. את עול המלחמה הזאת ומאורעותיה הם לקחו על גבם יחד, ברעות וקורבן, במסירות ובאומץ.

בימים אלו של מלחמה מתמשכת באויבים קרובים ורחוקים, נהיה כולנו באחדותנו ובמעשינו אומה ראויה לקורבנם הענק של הנופלים במלחמה. אני מייחל שנשיב את החטופים לביתם ונמשיך לפעול כתף לכתף לשינוי המציאות הביטחונית סביבנו. כשנעשה זאת, נדע כי קורבנם לא היה לשווא.

כאן בהר בו חקוקים שמותיהם של גיבורים רבים מחיל האוויר, שרשמו דפים בספרי ההיסטוריה במלחמות ובמבצעים שביניהם, אני מבקש להזכיר את שמות נופלי חיל האוויר במערכה הקשה הזו:

נזכור את כולם:

רום הכט, שי איילי, נתנאל מנחם איתן

אהד כהן, שילה כהן, עידו רוזנטל, עידו יהושוע, רום שלומי, דב קוגן,

לייטר, ליאור ארזי, יצהר כלפא הופמן משה ידידיה

סהר סעודיין, נתיב קוצרו, בנימין גבריאל יונה

רון צרפתי וקרין שווארצמן שנרצחו במסיבה

וכן, את יפתח שחר ויונתן חצור שהיו בני בית בביתנו.

ובני בכורי שלי, בן שלי.

יהי זכרם ברוך

"לראשונה פגשתי את בן בהכנה לקורס מכ"ים , הוא היה מ"מ של גדוד 51 ולאחר מכן פגשתי אותו בתור מ"מ במסייעת ופיקדתי תחתיו במשך 8 חודשים.

בן היה דמות ומופת למפקד וכאדם.

בתור מ"פ תמיד ניסה לשפר את המחלקות, להרים את רמת המקצועיות שלהם ולדחוף לכמה שיותר פעילות מבצעיות.

הוא בא לעבוד ולא לבזבז את הזמן ובתור אדם דאג לפרט של כל חייל, הוא ניסה תמיד למצוא פתרונות לכל בעיה שנוצרה לכל חייל וחייל אם זה בת"ש, אם זה במצבו הרפואי ובכל דבר באמת היה לו חשוב לתת מענה לכל בעיה.

שני דברים בעיני עשו את בן מפקד מיוחד: ראשון- הנחישות שלו, כשהחליט על מטרה, לא ויתר ולא נח עד שהשיג אותה ולא היה מישהו שיכל לעמוד בפני כוח הרצון שלו.

למדתי ממנו שאין גבול למה שאפשר להשיג והדבר היחיד שמשנה זה כמה אתה נחוש להגיע למטרה.

דבר שני: הדוגמא האישית שלו, תמיד נשא בעול עם חייליו.

אני זוכר אותו בתור מ"פ כשהיינו לקראת סוף התעסוקה בעזה והעמסנו תובלתיות של ציוד, היו כמויות עצומות של דברים להעמיס ולאף אחד לא הייתה האנרגיה להתחיל, פתאום בן הגיע עם חצי ב' להתחיל להעמיס ציוד כאילו הוא עוד חייל מן השורה, כשהפלוגה ראתה את זה , ישר כולם נרתמו למשימה עד שסיימנו להעמיס הכל.

הוא היה מסוג המפקדים שצריך בגולני, אנשים שחיים את האנשים ולא מתחבאים מאחורי הדרגות שלהם, הוא ידע להתעסק מצד אחד בדברים הכי מאתגרים ומקצועיים ובפעילויות הכי חשובות ומצד שני לא להתעסק בזבל ובדברים שלאף אחד לא נוח.

גם שאף אחד לא ראה הוא היה איש של ערכים, הוא עשה את הדברים כי האמין בצדקת הדרך ולא בגלל שמישהו מסתכל עליו והוא מנסה לעשות עליו רושם, אלא כי באמת האמין במה שהוא עושה ועשה את זה בצורה מצוינת.

הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו זו טובת חייליו טובת המדינה.

הייתה לו יכולת יוצאת דופן של תכנון וירידה לפרטים, הוא ידע לצפות כל בעיה שיכולה לצוץ במהלך אימון פעילות מבצעית.

כשיצאת עם בן היית יכול להיות בראש שקט כי ידעת שהוא לקח הכל בחשבון ושם דבר לא יכול להפתיע אותו.

למדתי מבן המון ולקחתי ממנו המון שיעורים וערכים לחיים שילוו אותי תמיד.

יהיה זכרו ברוך"

בן שלי היה אישיות לדוגמא.

מפרד עם DNA של מקצועיות , מצוינות, ומשימתיות, "רץ כצבי וגיבור כאריה".

אתלט בכל רמ"ח איבריו ומומחה במקצוע הצבאי.

הוביל בראש את המסגרת קדימה לעמידה במשימה למקצועיות ולמצוינות, הוא ידע מה הצורך והגישה הספציפית לכל לוחם ולוחם מעין :"חנוך לנער על פי דרכו", כל לוחם קיבל אצל שלי פינה בלב.

שלי היה חונך ומפתח את הפקודים והמפקדים תחתיו בענווה ובאכפתיות רבה, שיחות חניכה ותוכנית עבודה לכל מפקד תחתיו, שלי האמין בצדק הדרך וזה ליווה אותו בכל צעד וצעד.

שלי לא דיבר על איתנות מתחת לפלורסנט הוא העלה את הפלוגה על ציוד לחימה וסימן שני תורים ויאללה לשבוע מלחמה מאתגר בצפון הארץ.

על איתנות הוא דיבר אחרי אקט משמעותי בשבוע, כי שלי לא הרבה בדיבורים אלא הוכיח במעשים. כשהוא ראה ערך או נורמה שנפגעת הוא קטע את זה מיד, לא עניין איך זה ייתפס בעיני המסגרת , המצפן הערכי של שלי היה ברזל.

אסייים בכך שלמפקד יש שלושה חוזרים לא כתובים: הראשון עם המדינה, השני עם הפיקוד והמקצועיות, והשלישי חוזה מוסרי כלפי החיילים והוריהם.

שלי בכל יום היה מקיים את הצד שלו בחוזים האלו בצורה הטובה ביותר

בן בן שלי

כל מי שמכיר אותי יודע שבגיל 27 הפכתי להיות אדם מאושר. ביום שנולדת.

ואז גם לקחתי החלטה שהתפקיד שלי כאמא זה שיהיו לי ילדים מאושרים וכך ניסיתי לגדל אתכם.

אני זוכרת שנשאלתי תגידי בן לא שומע ממך את המילה "לא"? ועניתי – שומע אבל רק כשבאמת צריך.

כבר כתינוק נתת לך לעשות את הבחירות שלך ואני רק הגנתי מפני סכנות אמיתיות.

רצית לקפוץ ממקומות גבוהים – הרשתי

רצית לטפס – הרשתי

רצית תמיד לבחון גבולות – והרשתי

האמנתי בך, שתדע את הגבולות הנכונים.

בבקרים, היינו נוסעים לראות חיות כמה שרצית על חשבון המסגרות וידעת לספר לי על זנים ומינים של קופים וטיגריסים נדירים.

אתה בחרת איך ומתי לישון, לאכול וללמוד.

ועשית את זה, הכי טוב מכולנו.

כך בגרת, בדרך שלך, בהחלטות שלך. בשטויות שלך. ואני רק הוקסמתי מחוכמתך המבריקה והכל היה נראה לי הגיוני.

כשנולדת בן חשבתי שאני לא צריכה יוצר כלום, שאתה ושלי הם כל עולמי ואני בן אדם מאושר. אבל ביום שהתחלת לדבר ביקשת אח – אמא מתי יהיה לי אח? שאלת. ובזכותך בן, כי אתה החלטת, נולד לנו ים האוצר שלנו.

איך טיפלת בו מהיום הראשון, ביקשת להחליט גם עליו, והקשבתי לך, ידעתי כי אתה מבין מספיק בכדי לחלוק איתו גם את זה.

בן בן, כמה שמרת ואהבת את ים, יחסי אחים נדירים- כשהתלות הייתה הדדית לא רק ים באחיו הגדול גם אתה היית נכנס הביתה והשאלה הראשונה : "איפה ים?" ימי, שתדע, שביום שנולדת הפכת את בן למאושר באדם. ואני יודעת כמה דמותו היא האור שמוביל אותך בדרך.

וכשנולדה מיקה והיית כבר בן 12, הודעת לי: אל תביאי שום מטפלות אחר הצהריים אני איתה. נער שחייו היו מלאים – מצא את הזמן גם להיות עם אחותו הקטנה ומעידים על כך מיליון הסרטונים שאתה עד היום שומר בטלפון שלך על מיקה שרה, רוקדת ובעיקר מטריפה אותך ואתה צוחק.

ועכשיו כשמיקה כבר נערה מתבגרת עדיין היית מגיע מהצבא, מניף אותה לאוויר ומתכרבל איתה באהבת אין קץ.

זה אתה בן, יפה תואר וחסון מבחוץ ומבפנים, רך ואוהב בדיוק באותה המידה.

אריאלי הגיע לחיינו לפני 4 שנים, הדרך שבן בחר להכיר לה את המשפחה הייתה להביא אותה בהפתעה ביום חמישי בערב, לצפייה במשחק של מכבי – ותאמינו לי, זה אירוע – הצרחות והקפיצות פה בבית לא יכלו לבייש משפחת בבונים מצויה, ואריאל העדינה הבינה אותנו מיד. יחד, אנחנו אוהבים, משתוללים, שותים, מטיילים –עד הסוף מכל הלב.

מאז אריאלי איתנו, יש לי המון שעות בנות עם אריאל כי אני למודת ניסיון מה זה לחיות עם איש צבא – וניסיתי מאוד למלא לה את הבדידות עם בילויים והמון קניות משותפות.

בן אוהב את אריאל ואריאל אוהבת את בן כמו שלא ראיתם. איזו מסירות, איזו קבלה הדדית – כמה שאתם יפים יחד. הכי יפים.

סליחה, אבל אני לא נפרדת ולא כותבת דיברי פרידה כי בן בן אנחנו לא נפרדים.

אמא לא נפרדת מילד שלה, פשוט נשנה את הדרך לתקשר, אני אדע להמשיך בדיוק כמו שאתה מצפה ממני.

שלח לי משימות, סימנים ואני כמו תמיד אשאר מסורה לך.

עכשיו כולם ידעו שקראתי לך קטנצ'יק

אז, אני אוהבת אותך קטנצ'יק

שלי הספד

אח שלי, חבר יקר שלי, איך אפשר להתחיל בכלל לדבר פה עליך?

איך כותבים משהו מתחת לכותרת ״שלי הספד״

איך זה קרה לנו עוד פעם?

איך מתמללים שברון לב לכדי 3 דק׳ של הספד?

איך מתחילים ומתמצתים חברות של שנים למילים בפתקים של האייפון?

איך מסבירים לאנשים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון על מי אלו שלי ושיפן?

איך אני אמור לחלק את הלב שלי בימי הזכרון בין גדרות וקדרון?

איך אני יכול לדפדף באינסטגרם שלי בלי להיתקל בתמונה של שנינו שתשבור אותי לגמרי? זה התחיל כבר היום בתמונה שהעליתי של שנינו בגיוס שלך שקרה היום בדיוק לפני 8 שנים, עוד כמה סיפורים שמהיום הופכים להיות זכרונות כואבים האינסטגרם הולך להזכיר לי

איך אנחנו אמורים לאסוף את כל הזכרונות שלנו ממך ולא לפספס שום פרט?

איך אני אמור לספר פה לאנשים את השטויות שעשינו, את החוויות שעברנו, את פלמה דה מיורקה, את גרמניה, את האוקטוברפסט, את ראש הכפר, את יסוד המעלה, את שלישי ללא תחתית בעלמה, את חמישי בבורקס בגדרה, קנאסטה ובית תמר בשבתות ולצפות שהם יבינו משהו על הקשר שלנו

איך זה הגיוני שבן אדם שקול כל כך מחליט להיכנס פנימה לשדה קרב של בניין קורס, לקולות של יריות על מנת להציל חברים שלו?

איך זה הגיוני שהבן אדם הכי חי שאני מכיר, כבר לא?

יש לי כל כך הרבה שאלות ולצערי לאף אחד אין את התשובות.

אח שלי, לפני שלושה שבועות ראיתי אותך פעם אחרונה, ביום הולדת שלי, אריאל אמרה לי שכשכתבתי שנעשה משהו נחמד בקטנה אצלי התקשרת אליה ואמרת לה ״בשבת יש אצל שיפן יומולדת, הולכים״

היה לנו חיבור אחר, משהו שאפשר להבין רק ממבט, שנינו ידענו את זה והרגשנו את זה

דיברנו על זה שאחרי כל הטירוף שקורה פה נחזור להיות חברים הכי טובים, כי המלחמה ואירועי ה7/10 גרמו לך לראות דברים בצורה ברורה יותר למרות ערפל הכאב שעטף אותנו

דיברנו על זה שאחרי המוות של שרון והרמן הבנת שמשפחה וחברים אלו הדברים הכי חשובים בחיים ושצריך לדאוג שזה מה שנחשוב עליו אחרי שהכל נגמר.

אז לצערי זה לא נגמר…אבל אני יכול להבטיח לך שאנחנו החברים נישאר ביחד, חזקים אחד בשביל השני.

אני מבטיח שנעשה הכל כדי לתמוך במשפחה שלך ולהיות שם לצידם בתקופה החשוכה הזאת

אני מבטיח שאריאלי שלך לא תישאר לבד, אנחנו נגרום לה לחזור לחייך כי היא אחת משלנו לנצח נצחים

זאת הייתה הצוואה שלך

חבר יקר שלי,

דיברנו על זה הרבה שחבל שלא הכרת את אבא שלי, עכשיו אתה יכול למסור לו חיבוק בשמי בחלקת חיל האוויר שבשמיים

הרמן שרון ועדן תפסו לך מקום לידם, תמסור להם את אהבתנו, תן להם חיבוק בשמנו וביחד ארבעתכם תשמרו עלינו כי אנחנו כבר לא מצליחים

7 ימים – מאמא

אז מה עכשיו בן בן?

לזה לא התכוננתי

הסתיימה השבעה

ו נישקתי 4500 איש

ושמעתי אולי 2000 פעם שאני צריכה להיות חזקה

ומה עכשיו בן?

איך אני מתפעלת את האירוע?

איך מחזירים את ים ליחידה?

איך ממשיכים להעצים את מיקה ולהגשים לה את החלומות?

איך אוכלים? איך שותים יין? איך עושים שטויות?

איך מחזירים את האושר לאריאלי?

המון שאלות,

בחיפש אחר התשובות אני בוחרת להרגיש אותך חזק מכוון אותי.

ואומר לי:

אמא את תותחית על

תצחיקי אותם

תשימי מלא מוסיקה טובה

תעצבני את אבא עם הקניות הלא שפויות שלך

תמשיכי להיות שם בשביל ים, להיות הבית לצוות שלו, לרוץ בכל הכוח בשביל כל בקשה שלו

אל תורידי את הרגל מהגז בגידול מיקה להיות הגרסה הכי טובה שלה בכל התחומים

ואריאלי – אני אוהב את הקשר המטורף ביניכן, אמא, תמשיכי ככה תני לה כוחות.

עם אבא את כבר שלושים שנה – מי אני שאתן לך עצות, תתמודדי איתו, סומך עליך.

רק מבקש שתפסיקי להגיד שג׳ון ג׳ון יותר יפה מברונו , את זה אני לא מסכים לקבל.

אז כן, אני מרגישה את העוצמה שלך בתוכי, מצחיק אותי מרים אותי ומכוון אותי. וכשאני מתפרקת אתה מישר אותי ואומר – בלי דרמות אה?

אז קטנצ׳יק, מבטיחה לך , לים למיקה ולאבא שנמשיך להיות מה שאנחנו. נמשיך לצחוק, לשתות יין, לטייל ולאהוב את המדינה שלנו.

לים ומיקה יהיה בית שכיף לבוא אליו.

אני על האירוע בן.

אבל רק תאשר לי להתרסק לי לבד לפעמים, סגור?

אני כל כך מודה לכל מי שמקיף אותנו בכל הנתינה הזו.

מכם למדתי להיות אדם טוב יותר, ואישם את זה. מבטיחה.

לכל הלוחמים החברים של בן.

אני יודעת שכרגע אתם טיפה עסוקים באיזה מלחמה ארורה וצודקת, אבל תמיד נשמח שתודיעו שאתם בדרך, ככה, כמו ים ובן בלי התראות.

אנחנו מחכים לכם עם בית מלא חום ואהבה ואם תרצו גם יין טוב ואוכל טעים.

משפחה אהובה וחברים של בן ושלנו

אתם כבר יודעם, כשיש כזאת אהבה אין צורך במילים.

אסיים בבקשה קלישאתית אבל מעומקו של ליבי

בואו נחליט אנחנו שחייבים להיות חברה אחרת, שכם אל שכם

לא להסתכל על מה האחר לא, כל אחד תורם מהמקום שלו.

כולנו פה וכנראה שלא הולכים לשום מקום. אז לפחות נראה שאם בצבא אפשר גם אנחנו יכולים.

בן יהיה גאה בנו אם נממש זאת, ואין פה אחד שלא היה רוצה עוד חיוך של : אני מבסוט ממך – מבן.

בן בן שלנו,

30 ימים חלפו מהיום הנורא בו קיבלנו את הידיעה המרה על נפילתך. אני לרגע לא שוכח ולא אשכח לעולם את התחושה והחרדה העמוקה שפקדה אותי כשהבנתי שהחיים סוגרים עלי אט אט עם הידיעה על ההסתבכות של גולני בסג'עיה. תחושה שמשהו כבר קרה ואני עדין לא יודע עליו.

בשבועות האחרונים אני חוזר בדמיוני כל פעם מחדש אל התמונה שמתחוורת לי מתוך פיסות המידע שלקטתי מהקרב ההוא. בתמונות הללו אני רואה אותך חובר אל הלוחמים של גולני שנמצאים בשטח ללא המפקדים שלהם משום שאלו נפגעו. אתה מבין שמשה בר און, המ"פ של הכוח, פקודך לשעבר הוא בין הנפגעים. אתה מלקט את המידע ומנסה לבנות תמונת מצב בעזרת לוחם מגולני, ושם הוא מסביר לך שכולם יושבים בחוץ כבר 10-15 דקות ללא תזוזה ואם יש סיכוי שנותר מישהו חי אז חייבים לצאת לשם מיד. "סגור אז יצאנו" זה הציטוט של דבריך האחרונים כפי שאני מבין ולאחר כמה מילות תאום, לתנועה אתה מוביל את הכוח לתוך המתחם הצפוף שבתוכו נמצא המבנה.

אין לי ספק שקיננה בך תחושה עמוקה של דאגה ואחריות כשידעת שחיילים שלנו ובראשם פקודך לשעבר בר און, נמצאים בין הנפגעים. אני לא יודע על מה חשבת באותם רגעים והאם הבנת את הסיכון אליו אתה הולך מתוך חוסר הבהירות בתמונת המצב שהיו במקום.

מה שברור לי זה שלא השארת סיכוי לאף אחד ללכת לפניך ומתוך אותה מנהיגות שכה אפיינה אותך נעת בין ההריסות למקום בו הם נפגעו. "יש מפקדים ששמים פאץ ויש מפקדים ששמים וסט" ציטטו הפקודים שלך בסטיקר נוסף שקבלנו מהם, וכמו מפקד ששם וסט, לא השארת לאף אחד לעשות את העבודה במקומך.

בני, 30 הימים האחרונים לא דומים לשום חוויה אחרת שעברנו בחיינו אמא ים מיקה אריאל ואני. אנחנו חיים את השעות והימים כמי שמבינים שהחלק הכל כך שלם במשפחה שלנו, חסר מאד. מעלים מחדש את הזיכרונות המשותפים, דרך תמונות, שיחות וסיפורים.

מאז אותו יום ובכל יום ביומו התוודענו אליך, דרך חברים שהיו קרובים אליך, לוחמים ששרתו איתך, פקודיך ומפקדיך.

הסיפורים כולם מעצימים אצלי את מה שידעתי, שלצד העוצמה האישית שהייתה גלומה בך, היית אדם טוב לב שהיה מודע מאד לאנשים בסביבתו ובמיוחד לאלו החלשים יותר בסביבה.

את ביתנו עדיין פוקדים אנשים רבים, חלקם שלא הצליחו בגלל הלחימה המתמשכת להגיע אלינו ואחרים, שחוזרים ובאים ורוצים לנטוע בנו משהו מהחוויה המשותפת שהייתה להם איתך.

הם עושים את זה באמצעות תמונות משותפות שלא ידענו על קיומן, ואחרים באמצעות וואצאפים שנשלחים בשעת לילה מאוחרת מכל קצוות הארץ ואף מחו"ל ממש באותן שעות שאנחנו חווים את ייסורי הלילה הקבועים של האובדן העצום שלנו. ייסורים שהם כאב גוף ונפש, כאלו שמעולם לא חוויתי. תחושת אין מוצא למצב הזה משהו שלא ניתן לתיקון לעולם.

פז ודב יחד עם פקודיך מגולני, בחרו באמצעות המשפטים שנחרטו בליבם להנציח אותך בלבבות של כולנו. הם עשו זאת באמצעות סטיקירים.

"זאת המשמרת שלנו, זאת מלחמה על צדק, אין פחד יש משימה" ציטט פז את דבריך על סטיקר ודב הוסיף בסטיקר אחר: זר לא יבין את ההקרבה שבשרות קרבי בחטיבת גולני" משפט ששמעתי אותך אומר בטקס סיום הפיקוד על המסייעת של גדוד 51 במרץ 23.

ולך אני אומר בן בן בגאווה ובעצב שיש כל כך הרבה זרים שהפכו בימים הללו לחלק מאתנו שמנסים להשלים במעט את החסר הענק שנותר בנפש שלנו.

אני רוצה לשתף אותך בן בן, בכמה מילים שכתב לי ג'וני חברך מיחידת 669 טקסט וואצאפ שנשלח קצת לאחר השבעה… ואני מצטט:

"גף לוחמים עצוב השבוע זה הולך ומחמיר. מבקשים מאתנו שנתכנס באחד מחדרי התדריכים.

אין לי בשורות טובות אומר מפקד הגף.

דממה.

כעבור זמן קצר מספרים לנו שבן שלי ורום הכט זיכרונם לברכה נהרגו בזמן שניסו לחלץ פצועים של גולני לאחור. מה שלא אכתוב כאן לא יצליח להמחיש. בן שלי הוא חבר אהוב לוחם ביחידה שיצא לקצונה והמשיך לתפקידים בגולני ואגוז.

נפגשנו בשבת השחורה ביחידה מאוחר בלילה, התחבקנו והוא התעניין לשלומי מבלי לתת לי הזדמנות לשאול לשלומו.

מאוחר יותר אגלה שבן כבר הספיק להילחם בקיבוצים ולחלץ עשרות חיילים ואזרחים שהיו כלואים בבסיסים וביישובים. בן היה מיוחד מאד, זה יישמע קלישאתי כמו הספד קלאסי אבל בן היה גיבור על אמת.

האמת שהוא תיאר לי מיהו הגיבור בעיניו באחת משיחות הלילה בכוננות בתל נוף. הוא דיבר המון על החייל הרגלי הפשוט שנמצא בחזית ודיבר בהערצה על גולני והגדודים. הטריד אותו שיחידות העילית מקבלות יותר קרדיט מהגדודים בזמן שהיה לוחם ביחידת עילית בעצמו.

אני אתגעגע לבן מאד, מדינת ישראל לא מבינה איזה בן היא איבדה, הכי יפה, הכי מיוחד, הכי גיבור. נהרג בזמן שבא לחלץ את הגולנצ'יקים הגיבורים הפרטיים שלו."

בן בן, ג'וני סיפר לי כי במהלך שיחתכם באותו לילה הוא עדכן אותך שהוא ושירי מצפים לילדה ואתה ביקשת ממנו, בלילה ההוא שלאחר ה 7 לחודש, לעדכן אותו ברגע שזה יקרה.

אז זהו בני, לפני יומיים, ג'וני עדכן אותי ואת אמא בהודעה שרצה מאד לשלוח אליך, ששירי אשתו ילדה בשעה טובה את בתם, אביב.

אני לא יודע אם אתה שומע או רואה אותנו, אבל אני יכול לומר לך שבתחושה המשפחתית שלנו אתה אתנו.

בסוף השבוע כשלקחנו פסק זמן משפחתי קצר ונסענו לרמת הגולן, להיות קצת ביחד, ללכת ברגל בשבילים היפים בהם נהגנו ללכת יחד איתך חשנו כולנו כי אתה אתנו. משהו באוויר, בנוף ובפרפר הלבן שליווה את אמא ומיקה לאורך הדרך נתן לי את התחושה שאתה עדין צועד אתנו.

בן בן,

בתוך האלפים שהגיעו לנחם אותנו בחודש הזה התיצבו בביתנו אתמול חבריך מיחידת החילוץ האמריקאית המקבילה ל 669 איתם התאמנת בקיץ האחרון. הם הגיעו ארצה לחלוק כבוד אחרון לך ולהזדהות עם הכאב שלנו כמשפחה וכמדינה במלחמה הזאת. בפגישה איתם למדנו עד כמה הצלחת בימים הספורים שהיית איתם להרשים אותם באישיותך ולנטוע בהם את ההבנה העמוקה למצבנו הביטחוני כאן בארץ.

הם סיפרו לי כי באחד הערבים נטלת טוש ולוח מחיק, ציירת להם את ישראל והמזרח התיכון והסברת להם את הסיטואציה הביטחונית המורכבת בה אנחנו נמצאים.

ככה, באופן פשוט ובלי כל הכנה מוקדמת נתת להם שיעור מולדת שהותיר בהם רושם עז מה היא אהבת ארץ. והם בן בן נמצאים כאן אתנו.

To our dear friends from the STS 24 unit. Andy, Tobin, John and Cole

Thank you for coming to Israel to share your respects to our son Ben. As fighters in a rescue unit, you deeply understand the meaning of the last mission Ben did, to save fighters some of whom he knew.

As a citizen and as a senior officer in the Israeli army I am aware of the common values that we and our armies share. In these days when we citizens of Israel feel alone in our war against evil, I appreciate your standing here with us to express your solidarity with our family and the State of Israel.

I wish, both armies, would not have to take part in wars in the future.

Thank you and appreciate your coming.

בני שלי,

אחרי כל אלו אני רוצה לומר לך שאני מתגעגע. הגעגועים נטענים מלילה ללילה ליום. אני מנסה לחזור לעבודה קצת, למלא שעות בדברים השגרתיים ונוסע שעות ארוכות לבד. שעות שבעבר נהגתי לכסות חלק מהן בשיחה איתך. בנסיעות האלו אני לא מפסיק לחשוב עליך ועל האובדן העצום שלנו. על כך שהיינו משפחה מושלמת ושצרור אחד, הרס את החלומות הגדולים שהיו לנו לגור יחד כמשפחה אחת גדולה במשק אחד. לעבוד ולחיות את חיינו במשותף.

מפחידה אותי המחשבה שזהו אתה כבר לא פיסי. לא אוכל לחבק אותך לשים את הראש על הכתף שלך, לפרק את השרירים בגב החסון שלך בלחיצות ארוכות ולהנות מהלחיצות קרקפת שהיית נוהג לעשות לי ביד אחת חסונה.

מתגעגע לשיחות הקצרות של התייעצות על משהו צבאי ואפילו לקבל ממך משימה לדאוג למשהו שאנחנו מכירים.

בסופו של דבר אחרי כל הדברים הגדולים שקשורים בדאגה המשותפת שלנו למדינה בשנה האחרונה ולמצב הביטחוני שלה, שיצרו אצלך את הרצון והשאיפה להמשיך ולתרום, נותרנו אנחנו עם כאב ענק שלא ניתן לריפוי. אובדן שמשנה את המציאות המשפחתית שלנו לתמיד.

אני מתעורר לבוקר ומנסה לכסות את הכאב במשימות היומיות לשקוע לתוך העשייה הבנאלית אבל גם יודע שבכל דקה ביום, בכל פגישה בכל משפט או תנועה של מישהו שמזכיר לי משהו ממך, אצטרך לגייס כוחות עצומים כדי להישאר קשוב ורלבנטי ולהראות כמי שמצליח להתמודד במשא העצום של האובדן.

כרמל ים ומיקה, אהוביי, אני שואב כוחות עצומים מכם. מהמשפחה הנפלאה שיש לנו. כמו מטוס שטס עד לא מזמן על חמישה מנועים באיזון וביציבות לאופק מבטיח ומאושר, אבד לנו מנוע אחד. אנחנו נמשיך בכוחותינו הצנועים יותר אבל בדיוק אל אותו אופק מבטיח ומאושר.

משפחה וחברים יקרים,

תודה שהגעתם היום לחלוק כבוד אחרון לבן ולחלוק עמנו את הכאב העצום שבאזכרה הזו. תודה שאתם שותפים אמיתיים לדרך היפה שלנו שהפכה בחודשים האחרונים לכואבת, כואבת מאד. יחד אתכם נמשיך להנות מיופייה של הדרך לזכור ולהביט אל הפרפר שמלווה אותנו בשקט לאורכה.

בן יפה שלי.

נולדת באביב,

מחדר הלידה התקשרתי לאימי ואמרתי לה:

"אמא , איזה ילד יפה נולד לי"

ואתה גדלת והמשכת להיות הכי יפה,

ולצד היופי הזה,

התגלו ועלו תכונותיך הרבות;

החוכמה שלך.

החוזק שבך .

הרגישות.

בבית ספר יסודי באת אלי וסיפרת לי שיש ילד בכיתה המקבילה,

שהוא נמוך וחלש ושהילדים לועגים לו.

ואני אמרתי לך: " בן, אתה החזק ואתה תגן עליו, תדאג שאף אחד לא

יציק לו"

האמנתי שלחנך אותך להיות מוסרי ורגיש לחלשים בחברה זה הדבר הנכון.

גדלת,

לאורך השנים צפיתי בך איך אתה צומח להיות דמות להערצה, ידעת

להשיג את מטרותיך בדרכך המיוחדת… בשקט, בנחישות ולעיתים גם

במקוריות ששייכת רק לך.

ואז התגייסת לצבא, ונהיית למפקד,

ושוב בשיחה ביננו שיתפת כי יש חייל שמשפחתו במצוקה כללית, וקר

להם בחורף.

לא היית צריך להגיד הרבה, ההוראה הייתה ברורה:

"אמא, תארזי מעילים, זאת הכתובת".

כששמעת על ניצול שואה שביתו מוזנח, לקחת את המחלקה שלך ונסעתם

לשפץ לו את הבית.

כך נהגת גם בח ייל בודד שהרגשת צורך לדאוג לו ולהזמין אותו לצאת

לאכול גם כשכבר לא היית מפקדו.

הכל עם החיוך היפה והביישני שלך וליבך הטוב. הכל כך טוב.

ואז הגיעה המלחמה האיומה.

ואתה בן, חילצת והצלת חיים של מאות פצועים משדה הקרב.

והיית נחוש להמשיך בכך באמונה שלמה של צדקת הדרך, להגיע לכל

אחד שזקוק לעזרה.

ובאותו תאריך ארור, ה 12 לדצמבר 2023 שוב היו חבריך זקוקים לך,

ואתה, יצאת בדרכך להצילם כמו לוחם מקצוען, אבל הפעם –

טוב ליבך נדם.

כל הפאר הזה, היופי והחוכמה , החמלה והאנושיות הכל נגמר, ירו בך בן.

ירו בליבך הטוב, החכם, האמיץ, החומל והיפה. הכי יפה.

ומאז, לא מוצאת לי מנוח.

מחפשת את הכוחות להמשיך את דרכך הנאורה, האנושית. אתה המגדלור

שלי, ולאורך היפה אני מתהלכת; מתהלכת ונופלת, שבורה ומרוסקת.

ואז, שומעת את קולך מספר לי על הילד החלש מהכיתה המקבילה, וגופי

מתמלא בכוחותיך שלך.

ואני קמה.

ושומעת אותך אומר לי : " בדיוק ככה אמא, בדיוק ככה"

כמה חסר בעולם הזה היופי.

יופייך שלך.

יופייך שלך בן.

טקס ערב יום הזכרון יחידה 669

בערב שבת ה 6 לאוקטובר 2023, היינו ישובים כולנו סביב השולחן הגדול בגינת הבית בקדרון. בן ים מיקה ובנות הזוג אריאל ואביב. כרמל ואני שמחנו שהצלחנו להתכנס יחד לארוחה משותפת אחרי תקופה ארוכה. הייתה זו הארוחה המשפחתית האחרונה שלנו כמשפחה שלמה ומאושרת.

איש מאיתנו לא שיער לעצמו את מה שעמד להתרחש שעות ספורות לאחר מכן.

משפחות שכולות,

מפקדי היחידה ולוחמיה

מכובדי כולם,

המלחמה הזו שפרצה בהפתעה לאחר שרשרת כשלים היא מהאירועים החמורים ביותר שפקדו את מדינת ישראל מאז הקמתה. והלוחמים והמפקדים שלוקחים בה חלק נושאים בעולה הכבד ובתוצאותיה.

בעיניו של בן ראיתי ובקולו שמעתי עד כמה היה חסר מנוחה מהמראות שראה בעוטף ומהעובדה שאזרחים נטבחו ונלקחו בשבי לעזה. הוא היה מוכן לעשות הכל בכדי להשיבם ולהסתכן ללא גבול בכדי לבצע כל משימה במלחמה שאין צודקת ממנה.

לקראת היציאה להתקפה בעזה סיפר לי בן על התוכנית שהוביל ביחידה יחד עם דרור ומפקדים נוספים להשתלב בקרבות לצד היחידות בשטח במטרה להציל חיים ולקצר זמני פנוי בהסקה מעזה. נחרדתי מהמחשבה שבסיכון הטמון בהחלטה, אבל גם ידעתי שחיים של רבים ינצלו בזכות הפעולה הזו.

השתלבות היחידה בקרבות ודרך פעולתה במהלכי המתקפה בעזה היא מעשה נועז וראוי לציון שתבע מלוחמים ומפקדים ביחידה לפעול בדרך שונה ממה שאומנו והוכשרו אליה. הנכונות של מפקדים לשנות דפוסי פעולה ולעשות בנוהל קרב קצר את השינויים המבצעיים הנדרשים תוך כדי מלחמה מעידים על גמישות מחשבתית, נכונות לקחת סיכון ואומץ לב.

לערכים אלו הייתה השפעה עצומה על צמצום היקף ההרוגים בלחימה, ובוודאי על תחושת המפקדים והלוחמים ביחידות הלוחמות שידעו שברגעים הקשים של פציעה יש מי שיודע וגם יכול לטפל טיפול מציל חיים ולהוציא אותם מאזור הקרבות במקצועיות ובמהירות.

להחלטה הזאת היה גם מחיר, מחיר של נפגעים בקרב לוחמי היחידה ומפקדיה ופצועים בגוף ובנפש.

מפקדים ולוחמים, אתם ראויים לכל שבח! ביצעתם את תפקידכם ואתם ממשיכים במשימה במקצועיות ובמסירות. רבים מבין הפצועים שהחלימו ושלא היו שורדים את פציעתם הם עדות חיה לפועלכם. על כתפיכם ניצבת כעת המדינה באחת משעותיה הקשות ואתם הנושאים בעול.

לאחר נפילתו של בן, קבלנו לידינו הקלטה ששלח בן לחברו רועי שיפנבאויר, בנו של אל״מ דני שיפנבאואר שנהרג בתאונת המסוק ברומניה.

ההקלטה נשלחה לאחר שהחבורה הגדולה של החברים שגדלו יחד בקדרון ובמושבים באזור, נפגשו לראשונה בזמן ההפוגה מהקרבות, במפגש כואב וחסר ללא שרון גורדני ועידן הרמן שנרצחו במסיבה.

וכך אומר לו בן בקולו…

״אח שלי המפגש של אתמול היה לי חשוב,

יש רגעים בחיים שפתאום אתה מבין דברים מהותיים על האופן שבו אתה מתנהל בחיים… אתה שואל את עצמך מה עשיתי בחיי מה באמת היה לי חשוב ומה הזנחתי. חלק מהאנשים מגיעים לזה בזקנה לקראת סוף הימים וחלק חווים טראומות שמשנות את החיים עבורם.

שלמנו מחיר כבד שאני מקווה שהוא נגמר אבל אני יודע שהוא לא נגמר עדין…

אני אומר לך שאנחנו צריכים לנצל את המחיר ששילמנו כדי להבין שצריך להקדיש יותר זמן למשפחה וחברים להבין שהכל מתגמד לעומת אובדן של אנשים כמו שרון והרמן שלא ישבו אתנו אתמול.

היה לי כייף לראות את כולם, אוהב את כולם. כמה שאפשר נדבר…״

משפחות שכולות, על אף השנים הרבות בהן לוויתי משפחות חללים, שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה.

מי כמוכם יודע, שאי אפשר להסביר במילים את עוצמת היגון, הצער העמוק, תחושת ההחמצה הגדולה ואובדן שמחת החיים שמאפיינים היום את חיינו.

אני מחבק אתכם חיבוק כואב ומאחל לכם שתדעו להמשיך לחיות לצד האובדן הכבד כפי שהבנים שלנו היו רוצים.

קהל נכבד,

בימים אלו של מלחמה מתמשכת באויבים קרובים ורחוקים, נהיה כולנו באחדותנו ובמעשינו אומה ראויה לקרבנם הענק של הנופלים במלחמה.

אני מייחל שנשיב את החטופים לביתם ונמשיך לפעול כתף לכתף לשינוי המציאות הבטחונית סביבנו.

כשנשיג זאת, נדע כי קורבנם לא היה לשווא.

כאן בערב העצוב הזה בצילה של המלחמה שעדיין נמשכת,

אני מבקש להזכיר את שמותיהם של כל נופלי משפחת חיל האוויר,

נזכור את כולם:

רום הכט, שי איילי, נתנאל מנחם איתן, עידו יהושוע,

אהד כהן, שילה כהן, עידו רוזנטל, רום שלומי, דב קוגן, משה ידידיה לייטר, ליאור ארזי, יצהר כלפא הופמן,

סהר סעודיין, נתיב קוצרו, בנימין גבריאל יונה.

רון צרפתי וקרין שווארצמן שנרצחו במסיבה.

וכן, את יפתח שחר ויונתן חצור שהיו בני בית בביתנו

ובני בכורי שלי, בן שלי.

יהי זכרם ברוך.

טקס יום הזיכרון תיכון ברנר 2024

לפני שאדבר על אחי, אני רוצה לספר לכם על אחד האנשים הטובים, הטהורים ומעוררי ההשראה שפגשתי בחיי. פדיה מרק מעתניאל שבדרום הר חברון, הוא בן ואח שכול. בראשון ביולי 2016 נסע פדיה עם הוריו ואחותו בכביש 60 סמוך לביתו ומחבלים פתחו באש לעבר רכבם, הרכב התהפך, אביו נהרג, אמו נפצעה באורח אנוש ואחותו והוא נפצעו גם כן. שלוש שנים לאחר מכן אחיו, דוד, שהיה מפקד פלוגה בגבעתי נהרג בתאונת דרכים. פדיה חלם ללכת בדרך אחיו ובשנה שעברה סיים קורס קצינים והתחיל תפקיד כמפקד מחלקת לוחמים בגבעתי. בשביעי לאוקטובר נסע בן דודו אלחנן קלמנזון איש מוסד וקצין בצ"הל בדימוס, מביתו בעתניאל לקיבוץ בארי. לאחר שחילץ והציל עשרות אזרחים, נפל בקרב מירי מחבל. ב31 לאוקטובר בעודי בעזה, בימים הראשונים של הכניסה הקרקעית לרצועה נודע לי שבמרחק קילומטר ממני בלבד, נפל בקרב גיבור ישראל סגן פדיה מנחם מרק השם יקום דמו.

בן שלי, אחי, היה תלמיד בבית ספר ברנר, גדל בקדרון, שיחק כדורסל בהפועל ברנר, והתאמן בכושר קרבי אצל דגן. התגייס למסלול ההכשרה של יחידה 669, סיים בהצטיינות, היה סמל צוות, יצא לקורס קצינים ופיקד על מחלקה בגולני. במעלה שירותו הצבאי היה מפקד פלוגה באגוז, בגולני ובתפקידו האחרון – מפקד פלוגה ב669. בשביעי באוקטובר זינק מביתו, לחם בבארי ובמקומות נוספים בעוטף וחילץ עשרות אזרחים וחיילים בטיסות מסוק רודפות ונשנות. בשיחות הטלפון הרבות בינינו במהלך המלחמה התייעצתי איתו אודות היכולת לפקד על לוחמים תחת סכנת מוות ממשית, על היציאה לקרב בלב שלם ובצדקת דרך מלאה. אחי נשבע לי באמת ובתמים שהוא על עצמו לא מפחד בכלל, כל מה שמעסיק אותו הוא השבת החטופים, שמירה על המדינה ואזרחיה ועשיית הדין עם אותם מחבלים ארורים שעשו שמות באחינו ואחיותינו בעוטף עזה. בן ביצע מהפכה בשיטת הפעולה של 669 במלחמה, הוא הביא לשילוב של לוחמי היחידה עם הכוחות הקרקעיים הלוחמים בעזה, ובכך הציל מאות רבות של פצועים אשר פונו בזמני שיא לבתי החולים.

פדיה ובן מייצגים את כל מה שאני אוהב במדינה שלנו, צמד לוחמים גיבורים שהסכימו להקריב את חייהם מתוך אהבה אמיתית לעם ישראל. פדיה ובן גדלו במקומות שונים לחלוטין, התחנכו במוסדות בעלי תפישות עולם שונות, אך הם היו שני גיבורים שידעו את שורשיהם, ומעל כל מחלוקת וכל שוני עמד חיבורם ומחויבותם לשלום העם היהודי. ייתכן שרבים מתושבי קיבוץ בארי אשר חייבים את חייהם לדוד של פדיה, אלחנן, מתנגדים למקום בו הוא גר ורבות מהלכותיו, אך הוא הקריב את עצמו למענם בשם הערבות היהודית ביניהם ואהבת האדם אשר כולנו חונכנו אליה מעצם היותנו יהודים.

אין די לתעצומות הנפש והגבורה שראיתי בעיניי מאז השביעי לאוקטובר, אך לצערי ישנם רבים היום אשר גדלים בלי להוקיר על הפלא שנקרא מדינת ישראל ובלי לדעת את שייכותם וזהותם היהודית. ישנו דבר אחד אשר הביא אותנו מגלות, שואה ופורענות לתקומה בארץ ישראל- יהודים שעל אף כל קושי, שכול וכאב דבקו בזהותם ובדרכם.

המחיר הכבד ששילמו כל אנשים היקרים שאיבדנו במערכה האחרונה, מגיע בדמות של ציווי, ציווי שמחיה את המשפט הידוע של יגאל אלון – "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

בן היה המ"פ שלי.

הוא היה בן אדם שישחרר אותי ואת המחלקה שלי לאזרחות.

הוא גרם לי ולמחלקה שלי להיות לוחמים יותר טובים והוא סמך עלינו בעיניים עצומות בכל דבר.

בין אם זה המעצרים שהיינו עושים בחברון, בין אם זה כל המשימות שהוא היה מביא לנו והיינו עומדים בהן, וכל אתגר שהוא היה מביא לנו, היינו עומדים בו ואפילו לפעמים מופתעים מעצמנו שהצלחנו, זה לגמרי אלד הדברים הכי חשובים שמפקד יכול לעשות

הייתי סמל תחתיו

בן שלי היה דמות להערצה , גבוה, חכם חד וחזק.

בחור מרשים שאי אפשר לפספס כשהוא נכנס לחדר, תמיד שהיו שואלים אותו שאלות או שהיה עונה בחדות וקור רוח או שלא היה מתבייש להישען אחורה בכיסא שלו בחדר מ"פ, לשחק קצת עם העט בזמן שהוא חושב על פתרון.

הוא לא פחד לטעות ותמיד שאב ידע מאחרים, אם מישהו הציע פתרון יותר טוב משלו זה היה הפתרון שהלך איתו, כי טובת הפלוגה וטובת החיילים תמיד היו בראש סדר העדיפויות שלו.

הפעם הראשונה שפגשתי את בן היה כשעמדתי לפתוח מחזור בבא"ח אחרי הקורס מכים, עשינו חלק מההכנה ביחד והייתי נוהג לעשות קצת שטויות וצחוקים אז בן הציע למ"פ שלי עסקה שבה הוא שולח אותי אליו פעם בכמה זמן כאין לו מצב רוח כדי שאבוא להצחיק אותו, לפעמים כשלא היה לו מצב רוח הוא פונה אלי בפלוגה, ואומר לי " נור קדימה תצחיק אותי".

הוא סמך על המפקדים שלו והמון החלטות נתן להם לקבל תוך כדי חניכה, אם המפקדים שלו היו פונים אליו בבקשה לגבי חייל או משימה הוא היה אומר " אתה מפקד בפלוגה שלי, לא סם עשו אותך מפקד, תקבל החלטה ותבצע אני מאחורייך".

בן תמיד היה מישהו שהייתי רוצה לפגוש עוד כמה שנים, לראות כמה הוא התקדם ולאן, האם המשיך בצבא או בחר בכיוון אחר, איפה בחר לגור, האם אימץ כלב או חתול, איפה יבחר לגדל את המשפחה שלו.

רציתי להיתקל בו פתאום ולהשלים פערים, הוא היה איש מקסים ומרשים ששמחתי להכיר מקרוב כי האמנת שייצא ממנו משהו גדול.

בן שלי אתה מושא להערצה, כמה ביטחון היה לי עם הידיעה שאתה מאחורי נותן לי גב להחלטות, גם אם הן לא נכונות, ידעת להרים כשצריך ולהעמיד אותי במקום כשצריך, אתה בן אדם מטורף שזכיתי להכיר ואני רק רוצה לפגוש אותך שוב, לשמוע מה אתה חושב, לא על משהו ספציפי אלא על הכל.

תמיד הערכתי את דעתך, ותפסתי ממנה, אני חושב עליך כל יום ומתגעגע, נשבר לי הלב שאתה כבר לא איתנו אבל מילאת את תפקידתך כמו שלימדת אותי, עד הסוף ועם כל הלב.

תמיד תהיה חלק ממני ומהפלוגה המסייעת ומחטיבת גולני.

"עד הניצחון"

בני שלי, אח גדול שלי.

איך כל זה נפל עלינו? לפני רגע שהיית בבית צחקנו אכלנו שמחנו והכל היה רגיל. איך משנים את הכל בבת אחת ומקבלים את זה שאתה לא איתנו יותר.

איך אני יכולה להאמין שאני לא רואה אותך יותר?

אח שלי, שהכי שומר עלי והכי מגן עלי, איך נעלמת לי פתאום? כל כך רוצה להאמין שכל זה חלום רע.. למרות שגם בסיוטים הכי גדולים דברים כאלה לא קורים.

תמיד שראית שמשהו לא בסדר איתי, ישר היית רץ אלי ובודק שאף אחד לא צועק עלי או כועס עלי.

גיבור שלי, למה? למה אתה תמיד צריך להיות הכי?

תמיד עשית רק מה שבראש לך, משהיית ילד עד היום. ואף אחד אבל אף אחד, לא יכל לעצור אותך.

אתמול, כשראיתי אותך בארון, שוכב שם, יפה תואר, דימיינתי אותך עומד על הרגליים, שור, חזק, מחייך אלי, קורא לי בשמות המצחיקים שלך ואומר לי שאתה תמיד תעמוד מאחורי, לשמור עלי מלמעלה.

אבל הפעם, לא שמרת רק עלי, שמרת על כל המדינה שלנו, כמו שתמיד האמנת שנכון לעשות, להקריב את עצמך בשביל לעזור לאחרים בכל סיטואציה, אפילו לא נתפסת.

לא מעכלת עדיין שנשארנו רק ים ואני, אבל למרות הכל, אני יודעת שהיית רוצה שנהיה חזקים ומאושרים, ושנשמח על זה שחיית את החיים שלך ובגדול.

רק רוצה לקוות שתכנס בדלת ותצחק עלינו שהאמנו לעוד אחת מהבדיחות הסתומות שלך.

אהוב שלי, אני כל כך מתגעגעת אליך, שמחה שיצא לי לחיות איתך 15 שנה בתואר האחות הקטנה של בן שלי.

אמשיך להתגאות בזה, רק בלעדיך.

אוהבת אותך מאוד ילד.

אתה תהיה חסר לי כל החיים.

שלך, מיקי.

אהוב ליבי

החבר הכי טוב שלי

זה לא אמיתי

לאן הלכת?

חלמתי שנתחתן

בדיוק במקום שבו אנחנו יושבים עכשיו שבעה

ונביא ילדים שיהיו בדיוק כמוך

כמה פחדתי מהרגע הזה

כמה הייתי חרדה לך

הייתי כל כך אובססיבית לזמן שלנו ביחד

אולי כי ידעתי שהוא יהיה קצר

אהובי, היית כל עולמי, לא היה רגע ביום שלא חשבתי עליך

תמיד סיפרתי איך הכל היה כל כך פשוט מהרגע הראשון איתך

מיד ידענו שזה זה

מ0 ל100, אהבה ללא גבולות

כאילו הסתובבנו שנינו בעולם, מוכנים ויודעים שזה זה ורק חיפשנו אחד את השניה

כמה צחקנו

כמה אהבנו

היו לנו את השטויות שהם רק שלנו

הבנו אחד את השניה בלי מילים

הצחקנו אחד את השניה במבט.

הפכנו להיות אותו בן אדם.

לכל מקום שהגעתי לא הפסקתי לדבר עליך

להתגאות בך

לספר עליך

כל העולם שלי היה אתה

אהבת חיי

נשארתי לבד

מי יחבק אותי לפני השינה?

מי יתעורר איתי בבוקר?

מי יצחיק אותי כמוך?

מי יבין אותי כמו שרק אתה הבנת?

מי ימשיך איתי את החיים? הרי תמיד אמרנו שאנחנו זה עד הסוף

אני מתנחמת בזה שאני יודעת שהגשמת בחודשיים האחרונים חלום. חלמת להלחם, להגיע לשדה הקרב, זה היה הרגע האמיתי בעינייך. חיכית לזה כל כך.

דיברנו הרבה על הצבא ותמיד אמרתי לך, תשתחרר, עשית מספיק, ותמיד ענית לי את אותו הדבר – אריאל, אם כל אחד יגיד את זה מי ישאר לעשות את העבודה?

כזה היית.

האמנת שזה תפקיד חייך.

כמה אהבת את המדינה הזו, היא הייתה בכל רמח איבריך. אני יודעת שליפול למענה זו זכותך עבורך. הינו מטיילים בארץ וידעת להגיד בדיוק מה קרה בכל פינה ופינה. ביום ההולדת האחרון שלי נסענו לצפון וביקשת לנסוע לקבר של מאיר הר ציון. סיפרת לי כמה הוא היה גיבור. אתה גיבור אהוב שלי, אתה גיבור.

מתת בעודך מסתער להציל חיים.

אהבת חיי

תמיד אמרת לי שזכית, שאתה מרגיש שמעולם לא אהבו אותך כמו שאני אהבתי אותך

צדקת

אהבתי אותך יותר מהכל

ואני מבטיחה לך שלנצח זה ישאר ככה

לעד תהיה האהבה הכי גדולה שלי בחיים

אהוב קטן, אני יכולה שעות לספר עליך, על כמה עברנו, על כמה מאושרים היינו אבל אין מספיק זמן בעולם. תודה על 4 שנים שהרגישו כמו חלום. תודה על שבכל רגע ורגע הרגשתי הבחורה הכי ברת מזל בעולם, גם ברגעים בהם היית רחוק.

יפה תואר שלי

כמה מיוחד היית

אין שני לך, אין עוד אחד כמוך

אחד ויחיד שלי

אנחנו עוד ניפגש

ונמשיך בדיוק מהנקודה הזו

איפשהו, מתישהו.

זה לא הסוף שלנו

אני אוהבת אותך אהוב שלי

לנצח שלך

לנצח איתך

תנוח אהובי, תנוח.

מגיע לך

הספד לבן

בן אחי הגדול, מאז שאני זוכר את עצמי היית לי גיבור, מודל לחיקוי, תמיד הייתי מנסה להיות אתה כשהיינו ילדים, ולמעשה עד היום. כשכתבתי את השורה הזו ישר צץ לי לראש סרטון שלנו מ2004 לפני השליחות של אבא בארצות הברית. בסרטון אתה קם ועושה איזו שטות אופיינית, רוקע ברגלייך ואומר שאתה "טמפר", דמות מצוירת שאהבת, אני מסתכל עליך בעיניים גדולות וישר קם ומחקה אותך בחוסר כישרון של ילד בן שלוש. אף אחד לא ידע לדבר לליבי כמוך, לכל מילה שלך הייתה עוצמה שלא משתווה לשום כוח אחר בעולם. לא אשכח שלפני הגיבוש הייתי פצוע והתלבטתי אם לדחות אותו, הייתה אז תקופה קשה שניסיתי לרפא את הפציעה בכל דרך אפשרית, תפסת אותי ואמרת לי, תקשיב- פשוט תחליט שאתה לא פצוע יותר, מחר בבוקר צא לרוץ. יום אחרי זה רצתי חמישה קילומטרים בלי שום כאב.

ב-7 לאוקטובר שנינו לחמנו במוקדים שונים ובמקביל, ולאורך המלחמה כל אחד ממקומו היינו מרימים טלפון ומנהלים שיחות עמוקות. באחת מהן, לפני הכניסה לעזה, שאלתי אותך- איך מפקדים על לוחמים עם הפחד מוות האישי שלך, איך מתגברים? הסברת לי שאתה רואה את המלחמה הזו כלחימה ברוע המוחלט, כמשימה להציל את אחיינו המוחזקים שם, כנקמה על מה שעשו המפלצות מעזה לבנות ישראל. הוא אמר שהוא מרגיש שזה ייעודו בחיים, הוא עצמו לא משנה במצב הזה, והוא אמר זאת בכנות מוחלטת. בן איבד 19 חברים ופקודים ישירים, ולרגע לא חשב על האבל האישי שלו. מאותה שיחה נקודת מבטי השתנתה, הוא לא ניחם אותי עם נתונים ועצות מקצועיות, הוא פשוט השרה עלי את הגדולה שלו, כזה היה בן, בן היה אגדה בחייו.

בן ביום שנפלת קיבלתי חיילים, קיבלתי אותם ולא ידעתי שבאותה שעה אתה כבר אינך בן החיים. בשיחתנו האחרונה דיברנו על גודל המחדל של המפקדים הבכירים בצה"ל, אמרת לי: "יש מפקדים שנכנסים לתפקיד ושמים פאצ' ויש מפקדים שנכנסים ושמים ווסט". אמרת לי, "ים, תהיה מפקד נוכח, אל תתחבא כמו שמ"מים עושים בטירונות, תסמוך עלי". בן אני מבטיח לך שאהיה מפקד ששם ווסט, אנחיל בחיילי את התכונות שלך, דרכיך היית ותמשיך להיות נר לרגליי.

עכשיו אחרי שנפלת, אני שואל את עצמי- מאיפה רכשת את התכונות שלך שאני כל כך מקנא בהם? הדאגה לאחר ולחלש, הצורך לשמור על מי שסביבך, חוש הצדק, העוצמה, הכריזמה, המנהיגות. הגעתי למסקנה שהרבה מזה בזכות היותך האח הבכור, תמיד שמרת עלי ועל מיקה והיית עמוד התווך של המשפחה. בשיחותינו האחרונות אמרת שאמנם אתה לא חושב על עצמך אבל אתה לא יכול לחשוב על משפחתינו כמשפחה שכולה, ושאסור שזה יקרה. בן זה קרה, ועכשיו אני האח הבכור, אני מבטיח לך אחי הגיבור שאהיה חזק בשביל כולם, אנסה להיכנס לנעליך הגדולות, לא נהיה משפחה עצובה, נחזור לשמוח, לצחוק ולחייך. יותר מזה אנחנו נתקרב, ואני לא מדבר רק על המשפחה הגרעינית אלא על כולם, משני הצדדים, לפעמים רק אירועים מהסוג הזה גורמים לאנשים להבין מה באמת חשוב בחיים.

באחת מהפעמים בן התקשרת אלי מתוך עזה, ישבת לבד על הכלי שלך, הסתכלת לכוכבים וחשבת על חבריך הטובים שנהרגו זיכרונם לברכה, אמרת שכל יום עצוב שהיה להם לא יחזור יותר, החיים הם קצרים וצריך לנצל לאותם. אמרת לי שהגעת למסקנה שהחיים הם חצי חצי, חצי תרומה, משמעות, נתינה אבל גם חצי למשפחה, למנוחה ולשלווה. נמשיך את דרכך בשני המישורים.

בן פעם אמרו לי שאחים הם האנשים הכי קרובים אליך משום שהם היחידים שבאמת איתך לכל החיים מהרגע שאתה נולד. הלכת לי אחי, ואני אוהב אותך מאוד.

היית לי אח, חבר, גיבור.

תשעה ימים.

תשעה ימים מאז אותו יום ארור ונורא

תשעה ימים מאז שהאושר בחיי נלקח ממני באכזריות פתאומית

אהוב שלי

בהתחלה חיפשתי סימנים ממך

פרפר

חלום

או סתם מסר שיגיד לי שאתה כאן

ואז הבנתי

אני לא צריכה סימן

ואני לא צריכה פרפר

אתה איתי.

בכל רגע בו אני מצליחה לקחת אוויר ולנשום, לחייך או סתם לעמוד על הרגליים – אתה איתי. הרי זה נגד כל הסיכויים. זה נגד הטבע שלי. אתה היית האוויר שלי, הסיבה שלי לנשום, הסיבה שלי לחייך, אז איך זה קורה אם אתה לא כאן?

ואז הבנתי.

אתה אמנם פיזית לא כאן

אבל אתה ממש ממש כאן

חיבור כמו שלנו לא פשוט נגמר.

הבנתי, שאת מה שהיה לנו, לעולם לא יוכלו לקחת לנו. כן, גם לא המוות. בימים האחרונים אני מבינה שלעולם לא נפרד. לאהבה שלנו אין סוף והיא חוצה גלגולים ועולמות. אהוב שלי, אני מרגישה אותך איתי.

בשבוע האחרון היו פה הרבה אנשים.

סיפרו עליך ארוכות. אבל אנחנו הרי היינו אדם אחד, שום דבר לא הפתיע אותי.

לא הנהג של האכזרית שסיפר בכאב עז ובדמעות איך בשבועיים בלבד של היכרות הפכת את עולמו מקצה לקצה. לא הפקמציות שסיפרו איך כל הודעה ממך הסתיימה תמיד בבבקשה ותודה ואיך עם כל כניסה שלך למבצעים היית מעלה לכולן חיוך ושואל קודם כל מה שלומן. לא החברים מהצוות שסיפרו שהיית מצחיק אותם עד דמעות. לא הלוחמים מהמסייעת שסיפרו איך באחד המסעות התעקשת להמשיך לבד עם האלונקה בעוד שכולם מסרבים להמשיך. לא הלוחם משריון שהיה איתך בחודשיים האחרונים וסיפר איך נפרד ממך בדמעות רק בראשון האחרון וכמה שנכנסת לו ללב, לא החברה מהיחידה שסיפרו לי שאתה, אתה זה שדחף לכך שיחידה 669 תהיה בעומק הלחימה אבל בעיקר, אני לא מופתעת מכל אלה שמספרים עד כמה האמונה שלך במשימה הייתה חזקה ושהיית בלתי ניתן לעצירה.

בלתי ניתן לעצירה.

גיבור שלי

נפלת בעודך מגשים את משימת חייך. נלחמת על המדינה כמו גבר שנלחם על אהובתו. בתשוקה, בכמיהה. הצלת את האנשים שכל כך אהבת.

בן, אני צריכה שתדע – תמכתי במשימה הזאת בחייך ואני תומכת בה גם במותך.

המחיר כבד. הכי כבד.

לא אזכה לחיבוק נוסף ממך

לא אזכה להיות אישתך כפי ששמעתי שתכננת שיקרה באוגוסט

אבל זכיתי בדבר אחד

לחלוק איתך את ארבעת השנים האחרונות בחייך ולהטמיע אותך עמוק בתוכי. עמוק כל כך שגם המוות לא יכול לקחת את זה מאיתנו.

אני יודעת שמתת מאושר. מאושר ושלם.

ואם יש איפשהו נחמה, היא פה. אם אתה מתת מאושר ושלם אני בסוף, אהיה גם כן מאושרת ושלמה

כי לנצח שלומי היה ויהיה קשור בחוט אל שלומך

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל

תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.

וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.

אני יודעת שתמיד זה הכאיב לך והטריד אותך כשהייתי דואגת לך. אז אהובי, אני מבקשת סליחה, תן לי קצת לכאוב אותך, תן לי קצת לדאוג לך, לבכות לך, להתגעגע, לכעוס על העולם שלקח לי את אהובי. אני מבטיחה שבסוף אקום ואגשים את כל החלומות שלנו.

אני אוהבת אותך גיבור על שלי, אחד יחיד ומיוחד שלי.

עוד ניפגש, אני יודעת.

אהובי,

אפתח בחלק מהברכה שכתבתי לך ליום הולדתך האחרון

תות, לפני מספר חודשים, אחד המרצים בתואר סיפר לנו סיפור קצר על הבת הקטנה שלו. ילדה באמת לא שגרתית ביחס לגילה. מוכשרת וחכמה באופן מיוחד. כולנו התפעלנו מהסיפור. המרצה מיהר לאמר לנו – ״הבת שלי לא נולדה מוצלחת או חכמה באופן חריג. היא נולדה לסביבה של אנשים ששואפים גבוה. שלא מוותרים. גם אני וגם אשתי כאלה. קחו בן אדם, שימו אותו בסביבה של אנשים מאתגרים, בעלי חלומות גדולים ותראו איך הוא יצמח להיות בדיוק כזה. זה מה שהיא סופגת בבית שלנו״. באותה שניה, כל 3 וחצי השנים שלנו יחד עברו לי בראש. לחשתי לחברה שישבה לידי מבלי לחשוב פעמיים – ״וואו, זה הכי אני ובן. אני יושבת כאן בתואר הזה רק בזכותו״. איך מהרגע שנכנסת לתוך חיי, החיים שלי השתנו. אני השתנתי. איך לימדת אותי שאנחנו צריכים לחלום בענק. לדרוש יותר מהחיים, יותר מעצמנו. שהכל קטן עלינו. שכל מה שנרצה בר השגה. שיש פה אירוע הרבה יותר גדול מאיתנו, יש פה עולם שלם שצריך להספיק לטרוף. חיים שצריך לחיות עד הסוף. שאין דבר כזה קשה. זו כותרת סיפור הזוגיות שלנו.

אהוב שלי, בא לי לספר לך שבברכה הזו שכתבתי לך – טעיתי. אני עם הזמן מבינה שזו לא כותרת סיפור הזוגיות שלנו. זו כותרת הסיפור שלך בעולם הזה. זו כותרת הסיפור שלך עם כל אדם שנקראת לדרכו. כזה היית. משנה עולמות. משנה אנשים. משנה חיים. גרמת לאנשים שמסביבך לרצות יותר מהחיים, לרצות יותר מעצמם. לעוף גבוה. למצות את עצמם ואת החיים עד תום.

מאז שהלכת קשה לי תות, אבל אני לא נותנת לכותרת הזו להימחק. הכותרת הזו שמכילה בתוכה ערמות של ערכים, של מצוינות, של הרעב הזה לחיות על הצד הטוב ביותר תמשיך להיות כותרת הסיפור שלנו בעולם הזה. שלך בעולם הזה. אני אמשיך לכתוב את הסיפור הזה עבורך, עם כל הערכים שהטמעת בי. עם הראש למעלה. עם הדחף הזה לחיות חיים מלאים. חיים עם משמעות. הצלצול האחרון שלך בטלפון היה השיר ״כי החיים כל כך יפים״ של אתניקס. אני אדאג שהחיים האלה יהיו הכי יפים שהם יכולים. ואתה? אני אדאג שאתה תהיה בכל צעד וצעד.

תות, אתה חסר לי מאוד. אני מתגעגעת אליך כל כך. עזבתי שבוע שעבר את הבית הקטן שלנו שכל כך אהבנו. הימים עוברים והמחשבה על זה שהם ימשיכו לעבור בלעדיך מכאיבה לי פיזית בלב. העובדה שיש לי עוד חיים שלמים להתגעגע אליך מייאשת. המחשבה שיש לי עוד נצח שלם לחכות עד שנתראה שוב היא בלתי נסבלת. הרגעים האלה שאני חושבת על כל העתיד שנלקח מאיתנו, על כל מה שיכל להיות לנו ולא יהיה עוד הם רגעים קשים מנשוא.

מי שמכיר אותי טוב באמת יודע שהיית כל החיים שלי. מקצה לקצה. העולם שלי סבב סביבך. לא היה רגע ביום שלא חשבתי עליך. לא היה מקום שהגעתי אליו ולא ידעו תוך רגע מי אתה. אנשים שמעולם לא פגשו אותך אומרים לי שהם מרגישים שהם מכירים אותך כל החיים רק מלשמוע את הסיפורים שלי עליך. השווצתי בך בכל מקום שהגעתי.

אני רוצה להגיד לך שאני גאה בנו. מעולם לא לקחנו את מה שיש לנו כמובן מאליו. הרבה אנשים צריכים לאבד כדי להעריך. להתגעגע כדי לרצות להיות קרובים. אתה ואני תמיד ידענו מה יש לנו. ידענו שזה נדיר. היינו שלמים, שלווים ושקטים. לא היה לילה שהיינו הולכים לישון בלי להגיד כמה אנחנו אוהבים אחד את השניה. לא היו עוברים כמה ימים בלי שנגיד אחד לשניה כמה אסירי תודה אנחנו על מה שיש לנו. אהבנו ללא גבולות. אהבנו ללא חוקים. אנשים עוברים חיים שלמים בלחפש את מה שהיה לנו תות. זכינו, זכינו בכל הקופה.

בהספד שלך זעקתי לשמיים ושאלתי

מי יחבק אותי לפני השינה?

מי יתעורר איתי בבוקר?

מי יצחיק אותי כמוך?

אז חשוב לי שתדע. חשוב לי שתדע שכמעט כל לילה מאז אותו יום ארור ישנתי עם מיקי שלך. שהתעוררתי בבוקר יחד עם ההורים שלך במושב עטופה במלא חום ואהבה ושים מצליח להצחיק אותי נורא. אני רוצה שתדע שברונו שלנו לא זז ממני. שדואגים לי. שאני לא לבד. שאנחנו שומרים על הביחד שכל כך אהבת. שאני מרגישה אותך. שכל רגע ביום הקול שלך מהדהד לי בראש ואומר לי שיהיה בסדר. שאני מרגישה את האוויר שאתה שולח לי. שאני מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה. האור הזה הוא אותו האור שאתה הדלקת בחיי. אור כל כך חזק ששום חושך לא יכול לנצח אותו. יקח לי זמן להגיע אליו, אבל הוא שם. אני אגיע. האור שלך מעולם לא יכבה.

הבנתי שהייתה לך שאלה אחת שלא הספקת לשאול אותי. שמעתי שרצית להציע לי נישואים באוגוסט. אז רציתי שתדע שהייתי אומרת כן. מיליון פעמים כן. תודה אהבת חיי, תודה שבחרת דווקא בי. תודה על הזכות להיות בחיים שלך. תודה על הזכות להיות נאהבת על ידך. לאן שלא אלך לנצח אשא בגאווה את התואר – חברה של בן שלי. משה, כרמל, מיקה וים, אני לנצח אהיה עבורכם אריאלי של בן.

תות, אני אוהבת אותך אהוב יקר שלי,

בחייך בחרת בחיים. ואני החלטתי. אני החלטתי שגם אני בחיי בוחרת בחיים. ואני מבטיחה לך אהוב שלי – החיים האלה יהיו מלאים בך.

״כי סערת עלי, לנצח אנגנך.״

מתגעגע

אשוב לכתוב לך נכדי

בהודעות כהרגלינו

אצלינו התהפכו היוצרות

ובחיינו הכל השתנה

הלילות הפכו ימים

והימים ללילות

וזורם נהר הדמעות

מתגעגע

לאותו חיבוק ונשיקה

וכשאתה מתכופף אלי

כואב לך בעמוד השידרה

ונפשי יוצאת מגאווה

ואומר אתה לי

סבא אל דאגה

מתגעגע

אל השבתות והחגים

איך אתה ואני מתאבקים

מי יותר חזק

מכאב צרחת

סבא ניצחת

וכעט נאבק אני בצער

שמפלח את ליבי כתער

זוכר את הכרם

שנטענו יחדיו

בקיץ נפיק ממנו יין

ואתה אין

מתגעגע

ויודע אני שאתה עייף וייגע

ספר לי איך היה בשעג'עה

הלו לא יהרגוך

לא במטען ולא בתותח

ולא ברובה הסער

נהרגת מצער

נהרגת עוד בשבת הארורה

בשמחת תורה

שם הוכתה בהלם

מהרשלנות של חכמי חלם

והופעת כאל הנקמות

על אלה שרצחו

ילדים ותינוקות

מתגעגע

נכדי יפה התואר

וגבה הקומה

לי היית מגן וחומה

וציפתי את חופתך לראות

את הנינים והנינות

וזה כבר לא יכול לקרות

ביום אני מול התמונות

ובלילה איתך בחלומות

כמה כאב אפשר לחוות

מתגעגע

ורוצה לראותך ולו

לדקה דקותיים

בארץ ובשמיים

ולגעת בך באופן מוחשי

ושיקחו את נפשי

אין לי בה חפץ

שאתה לא עימדי

מתגעגע

ומבקש מהמוות להגיע

ואיתן לו את שלי החיים

אך הוא לא ייקח

הוא רוצה את הטובים

אחרת איך אותך ממני לקח

חיפשתי מה להגיד לך כשעמדתי מעל הקבר.

התחושה העיקרית שלי הייתה של פספוס.

אני זוכר אותך בתור החבר הכי טוב שלי מהילדות, ממש כמו תאום.

מרגיש שגדלנו בכיוונים שונים אבל דומים. האהבה למשפחה ולארץ, השם שהולך לפנינו ומעלה חיוך אצל אנשים, וההומור ושמחת החיים…

אבל אתה תמיד בכל תחום היית הכי:

הכי חבר,

הכי שקול,

הכי חכם,

הכי נעול,

הכי טוב.

תו"כ הלחימה התעדכנו אחד עם השני איפה כל אחד נמצא ומה העשייה שלנו. איכשהו גילינו שהתפקידים לא מאוד שונים, הצלת חיים.

אבל אתה כהרגלך היית החוד של התפקיד בצה"ל. הכי חותר, הכי מקצועי, הכי הצלת חיים של אנשים, עד הסוף.

הייתי צריך להגיד לך כמה אני רוצה שנהיה חברים טובים כמו שהיינו וכמה שאני תופס ממך וממי שאתה.

אנחנו מצולמים פה מחופשים לגיבורים, אבל אתה היית גיבור בחיים האמיתיים. גיבור ישראל.

איש ענק והשראה אמיתית, לומד ממך המון גם אחרי לכתך.

שמור על כולנו מלמעלה

אף פעם לא ידעתי שהלב יכול לכאוב כל כך

פיזית

זב דם.

אף פעם לא ידעתי כמה משקל הלב

כבד.

עד כדי אי יכולת לנשיאה – הוא פשוט צונח

ואני אתו.

וללב שני חדרים את זה ידעתי

אבל כמה הם מפולגים בניהם

כמה החדר של ה-אין מאיים על החדר של ה- יש

כמה שה-אין מעמיד אותי חסרת אונים מולו

ובחדר של ה-יש אני מתעסקת יומם וליל – למלא… למלא בטוב

בילדים החיים

באהבה

בריקוד

בטוב

וזה מהרגע הראשון היה ברור לי

אני כאן למענם

אני יודעת שכך אתה רוצה

וכמו תמיד אני כל כך רוצה שתהיה גאה באמא שלך

אז אני מחזיקה חזק

ובלילה

המיטה ספוגה בדם

בדם ליבי

ליבי שקרס.

בן שלי,

אי אפשר לסכם במילים מי היה בן שלי.

גבר יפה ומרשים שממלא כל חלל באור הענק שלו, איש שיחה עם תשובה לכל שאלה, הלב הכי ענק שיש.

ידע לעשות את ההפרדה בין מפקד טוב לבין חבר טוב והיה שם לכל שאלה ועזרה.

תמיד היה לו חשוב הגיבוש של כולם.

הוא מתעקש שנעשה ערבי מפל"ג. לצערי לא יצא לי להכיר אותו יותר מידי אבל חצי שנה הספיקה לי להבין איזה בן אדם היה בן שלי.