בן שלי היה המ"פ שלי בפלוגה המסייעת ואני הייתי סמל תחת פיקודו כשנה.
שלי היה מפרד נערץ ומקצועי, אחד כזה שיודע לדרוש והרבה, לא מתפשר ולא משנה מה תמיד 100% לא ויתר לשום חייל ולא ויתר על שום משימה.
הוא היה אומר את מה שהוא חושב דוך, לא משנה מי עומד מולו ודיבר בגובה העיניים.
הוא הפך אותי למפקד הרבה יותר טוב.
לימד אותי ערכים, ציונות ובעיקר כל יום גרם לי להבין למה אנחהו כאן.
הזיכרון שלי מבן שלי הוא בתקופה שתפסנו קו בעזה, הוא החליט שצריך להעלות כושר אצל המפקדים אז הוא עשה ריצה לכל המפקדים בפלוגה בפיקודו.
הריצה הראשונה הייתה10 קילומטרים וידענו ש70% מאיתנו לא יכולים לעמוד בריצה ואני הייתי חלק ממחלקת השמונה והסגל שלי לא הצליחו לרוץ ובסוף הריצה הוא לקח אותנו לשיחה נתן לנו עונש לרוץ במשך שבוע כל יום ב6 בבוקר, שישה קילומטרים ואחרי השבוע הזה הייתה לנו שוב ריתה של 10 קילומטרים.
וכל המפקדים הצליחו וזה מראה על זה שהוא לא היה מוכן לוותר לאף אחד לא משנה מה ועל מה.
ואני גם זוכר שבסוף הריצה הזאת הוא שמח לפחות כמונו אם לא יותר, על ההצלחה שלנו שהיא גם הייתה ההצלחה שלו.
הייתי רוצה להגיד לו שאין סוף לגעגוע שלי אליו, ושגם במותו הוא מודל לחיקוי.
מאחלת לצה"ל עוד מפקדים שיהיו לפחות חצי ממנו, על אנשים מסוגו אומרים מלח הארץ.
תודה על כל שניה אתו ועל הזכות להיות פקוד של מפקד ואדם גדול כזה