נזכור את כולם
יום הזיכרון השני תו"כ מלחמה, יום הזיכרון השני כאשר עדיין נמצאים חטופים בעזה.
שאלות רבות מעסיקות אותי, אני מקווה את כולנו, עד כמה אנו ראויים לקורבן העצום. ביום הזה, על אף כל הקושי, אנחנו צריכים להיות ראויים להם.
הצער, האבל, הזיכרון והחיבוק למשפחות השכולות הוא משימתנו וכל היתר יעצור.
היום עוצרים. היום מרכינים ראש ומגביהים מבט. כאשר תשמע הצפירה תרכינו ראש, כאשר תשירו "התקווה" תרימו ראש, זו צוואתם.
זה היום הקשה לי מכל ימות השנה
מרחק הזמן מזמן לנו התמודדויות חדשות, היום אני אבא לשתי קצינות בצה"ל, מ"פ ומ"מ והלב שלי חצוי בין העולמות. בין חבריי לנשק ולחיים שאיבדו את ילדיהם לבין האובדן האישי שלי של חבריי ושל פקודיי ומפקדיי.
מבקש לחבק חזק את חבריי שאיבדו את ילדיהם במלחמה הזו
דדי שמחי Dedy Simhi על נפול בנו גיא שמחי ז"ל
Yuval Bazak על נפול בנו גיא בזק ז"ל
מלי אבן שושן ואפי אבן שושן על נפילתו של בנם אמיתי אבן שושן ז"ל
ולמפקדי יקירי Moshe Shelly על נפילת בנו בן שלי ז"ל
הורים שהם גם מפקדים שאיבדו את היקר מכל, האובדן הוא עצום ואיני יודע אם אספיק לעבור אצל כולם, כאבא זה מטלטל אותי חזק מאוד, כולם מפקדים, כולם הובילו והנהיגו ועכשיו הם חלק ממשפחת השכול, שילמו את היקר מכל. שנהיה ראויים להם
מפקד שכול
מי שלא נשא את נטל הפיקוד, לא יבין לעולם את המושג הזה – מפקד שכול.
מפקד שכול הוא אדם שבחר לקחת אחריות. אחריות לחייהם של אנשים אחרים, פקודיו והמקבילים לו.
המפקד השכול לעולם לא ייפרד מתחושת האחריות, גם שנים רבות, עשרות שנים אחרי.
המפקד השכול השביע חיילים והוא כאן, והם לא עוד.
המפקד השכול לא מוכר לציבור, תחושת השכול של אדם שבהחלטתו נגדעו חיים, היא תחושת שכול עצומה, קשה מנשוא, אך אינה מוכרת לציבור הרחב.
למפקד השכול אין ארגון, אין לו זכויות והוא לא רוצה זכויות. יש לו רק חובה, הוא נשבע אמונים, הוא לעולם לא יעזוב את חייליו, חבריו ואת המשפחות השכולות
המלחמה הזו צירפה למעגל השכול מאות מפקדים שכולים, רובם בני 20-25. מ"מ בן 20, מ"פ בן 23 לא חלמו מעולם שיידרשו לעמוד כל כך הרבה פעמים ולהקריא הספדים, לגשת לאמא שכולה ולאמר עם מבט מושפל "אני הוא מפקדו, אני שלחתי אותו, או הייתי לידו"
למפקד השכול אין נחמה בלבד נחמתן של המשפחות השכולות המחבקות ויודעות היטב כי השכול הוא חלק מהווייתו של המפקד.
לא צריך לשאול את המפקד השכול היכן יהיה ביום הזיכרון. הוא בחלקת הקבר, הוא יגיע לבתי המשפחות.
ביום הזה תפקידנו לחבק את המשפחות, לחזק אך גם להתחזק, קשה מאוד השנה, אך נשבעתי אמונים
אני מבקש לחבק חזק, מתוך אחריות אישית והיכרות אישית את כלל המפקדים השכולים בצה"ל, נוספו לרשימה הזו אלפי מפקדים שכולים בני 19 עד 55 ויותר. קבוצה של אלפי אנשים שקופים הנושאים בליבם משא כבד
ונזכור את כולם
ההיכרות שלי עם ליאון הולכת הרבה מאוד שנים אחורה, החברים המשותפים חושבים שהכרנו בפו"מ מחזור י', אך לא ככה. נפגשנו לראשונה במוצב תורמוס בגבול הלבנון בהכנות לכניסה לטיפול בזירת מטענים באזור שיחין, אני ממלא מקום מ"פ שהודח בגדוד 601, הנדסה קרבית, פעילות מבצעית ראשונה שלי כמ"פ, לאון מ"פ ותיק בגדוד 202 בצנחנים. מזג האוויר היה מורכב מאוד והמג"ד דחף לצאת למבצע, אני, שהובלתי את כוחות ההנדסה ניסיתי לדחות את הביצוע למזג אוויר טוב יותר שיאפשר עבודה מקצועית עם פחות סכנות, היה לי קשה מול המג"ד החדש והנחוש, לאון היה שם לעזרה, ידע לתמרן, לרתום, לשכנע ובמקביל להכין את הכוח בצורה מצויינת. לימים נפגשנו כחברים לצוות במסגרת ביה"ס לפיקוד ומטה- פו"מ ברק. לאון הסייפה והספר.. לוחם נועז ודעתן רב ידע, כך אני מכיר אותו. אצל לאון הגב זקוף כל הזמן, כך יצא לסייע ללא שום פקודה ב7/10, חילץ אנשים ושב לביתו. בבוקר ה 8/10 יצא שוב עם בנו לחלץ פצועים והרוגים ונפל בקרב לנגד עיניו של בנו, יהי זכרו ברוך
איציק שפירא היה חייל שלי. היית מ"פ המסלול שלו, החל מהטירונות ועד סוף המסלול. במהלך המסלול, נאלצתי לעסוק לצערי באירוע קטן ומצער שאיציק היה קשור בו. עבירה צבאית שבגללה נאלצתי להעניש את איציק בחומרה ולשלוח אותו לכלא הצבאי. לימים, סייעתי לאיציק לצאת לקורס מפקדים הוא הפך למש"ק ושירת בחטיבה המזרחית בלבנון כמש"ק הנדסה, במקביל לשירות שלי כקצין ההנדסה של חטיבה 769, הגובלת בגזרה.
בתאריך 30/5/1996 כשהיה שפירא בדרכו הביתה מלבנון, התפוצץ מטען צד ופצע כמה חיילים שהיו בפעילות מבצעית בלבנון. אני הוקפצתי עם כוחות החטיבה שלי והתחלתי לנוע לכיוון לבנון, לכיוון מרג' עיון, לכיוון הנקודה. הכוחות, שנעו בשיירה הביתה, ביניהם איציק, מיהרו לחזור למקום הפיצוץ כדי לנסות לעזור לנפגעים, ואז התפוצץ לידם מטען נוסף ושפירא נפצע אנושות. באותה נקודה נפגע ומת סא"ל יורם דהאן ז"ל, קצין ההנדסה של האוגדה ועוד שני חיילים. הבנתי כי שפירא מפונה למנחת גיבור וטסתי חזרה לארץ, הגעתי אל המנחת במקביל לנחיתת המסוק. נכנסתי לחדר המיון הקדמי וראיתי את שפירא, פצוע, אך מדבר, חיזקתי אותו ויצאתי מהחדר, הוא הובהל לרמב"ם. שם נפטר.
___________________________________________________________________
את סגן נתאי שפטס ז"ל הכרתי במסגרת השירות שלי כקצין ההנדסה של הגזרה המזרחית בגבול הלבנון. נתאי היה קצין ס"פ (סילוק פצצות). שנים קודם שרתתי יחד עם אחיו בקורס מפקדים והשם "שפטס" היה זעקת קרב מוכרת מאוד
בתאריך 19/9/1995 הוא נשלח לטיפול בזירת מטענים מורכבת בסמוך למוצב טייבה בלבנון, פיצוץ עז גדע את חיו בטרם עת.
אני שלחתי אותו אל המשימה.
בעבר סיפרתי את הסיפור המלא בקבוצה מסוימת ובתוך כך את הקושי שלי להגיע למשפחה. במשך מספר שנים הגעתי לבית העלמין, עמדתי, הצדעתי, שרתי "התקווה" ובעיקר התחבקתי. התחבקתי עם חבריו ליחידה שהכירו את פרטי האירוע. אל ההורים לא ניגשתי מעולם. לפני מספר שנים נפטרה אימו.
זו השריטה שלי מלבנון, היא נוכחת בי כל יום
___________________________________________________________________
את סמל ארן-ערן צבאג לא הכרתי מעולם. ארן שירת בצנחנים, היה מא"גיסט. בתאריך 3/12/1995 הוא יצא למארב יחד עם חבריו בוואדי הסלוקי בדרום לבנון. הכוח נתקל במחבלים ולמקום הוזעקו כוחות תגבור. במהלך הקרב הרג ארן את אחד המחבלים ומיד אח"כ נפגע מכדור בראשו. אני שכבתי מטר מימין לו ורק במזל אני כאן והוא כבר לא. שתיקת המא"ג מהדהדת עד היום. לפני כשש שנים פקדתי לראשונה את קברו בהר הרצל יחד עם משפחתי וסיפרתי על אותו יום מורכב
___________________________________________________________________
סרן אביב חקאני ז"ל היה קצין מיוחד, קצין המנהרות של אוגדת עזה "נודניק" נהדר שלא נתן לנו, המפקדים, מנוח, הוא רצה ציוד, הוא רצה ידע, הוא רצה לפצח את קוד המנהרות. לוותי את אביב, יחד עם מפקדים נוספים, ב"פרויקט של אביב".
אביב ז"ל נהרג בפיצוץ הנגמ"ש בציר "פילדלפי" בתאריך 12/5/2004. יחד איתו נהרגו סמ"ר ליאור וישינסקי, סמ"ר זהור סמלייב, סמל אלעד כהן ורס"ל אימן גדיר זכרם לברכה.
___________________________________________________________________
את סרן אביב חקאני ז"ל, החליף בתפקידו כקצין המנהרות ,סרן משה טרנטו. משה, חברו הטוב של אביב, למד איתו יחד מכיתה ב'. כאשר אביב נהרג הוא החליפו בסיטואציה מאוד מורכבת. משה נדרש לגבש צוות חדש לאור אסון הנגמ"ש, בנה ושיקם את הצוות וחזר לעסוק בפעילות המבצעית החשובה מהר מאוד.
בתאריך 29/11/2004, במהלך איתור מנהרה בציר "פילדלפי", קרסה מנהרה אליה נכנס משה, מנהרה ממנה לא שב. משה ז"ל נקבר מספר קברים בסמוך לאביב, בבית העלמין באשדוד. בכל שנה, התמונה ההזויה אך הכל כך חשובה לנו המפקדים והחברים, ההליכה השקטה הזו בין שני הקברים, החיבוק לאהרון ואדית טרנטו במקביל לחיבוק לעדנה חקאני. מחר אהיה שם איתם.
______________________________________________________________________
את רס"מ משה אלמליח ז"ל הכרתי היטב. התגייסנו באותו מחזור, עברנו טירונות יחד, שרתנו יחד באותה יחידה, אני במפקדת ההנדסה של פיקוד הדרום ומשה, בשטח, תמיד בשטח, איש צמ"ה (ציוד מכני הנדסי)שחי את האבק כאילו היה מים.
בתאריך 21/10/2004 שוחחתי איתו בטלפון והוא סיפר לי בהתלהבות כי גילה מנהרה בציר "פילדלפי", אני בקריה בת"א, הוא בציר "פילדלפי" הארור ופתאום השיחה נותקה. המנהרה שגילה היתה מנהרת תופת
________________________________________________________________________________
את סא"ל דולב קידר ז"ל, הכרתי היטב כאשר שימש רל"ש סגן הרמטכ"ל, האלוף דן הראל. במסגרת תפקידי באגף המבצעים נדרשתי רבות לדיונים ומשימות, חלקן באופן ישיר, מול סגן הרמטכ"ל, דולב תמיד "פתח לי דלת" והנגיש לי תשובות והנחיות להן נזקקתי במסגרת התפקיד. גרנו בשכנות במודיעין אך לא ידעתי, ילדיו לומדים עם ילדיי. מבצע "צוק איתן" טפס אותי בטיול המשפחתי הגדול בארה"ב כחלק מחופשת השחרור שלי מצה"ל. סיטואציה מוזרה לחלוטין. ביום האחרון לטיול, בעודי עומד בתור לבידוק לטיסה חזרה לארץ, גלשתי בטלפון הנייד ונחרדתי. דולב נהרג. לאחר הנחיתה בנתב"ג המשכתי לבית העלמין הצבאי במודיעין ישר להלוויה. לא תכננתי לסיים ככה את השירות הצבאי אבל…נשבעתי אמונים.
יהי זכרם ברוך