זיכרונות מבן שלי
את בן פגשתי לראשונה כשנכנסתי לתפקיד רמ"ד לוחמה. נסענו הוא, אני ואסמרה שהיה המפל"ג, לסיור שטח לקראת "מסכם כיתה" של המחזור שלהם. בן היה אז סמפל"ג הכשרות. הוא לא הציג את עצמו, כך שהיה לי מוזר מאוד כשאסמרה כל הזמן אמר "בן שלי". בחוויה הראשונית,בן לא היה נראה "אגוזניק" טיפיקלי. גם אני לא, לנו קראו ביחידה "אשכנזים מדי". כל הערה שאמרתי באותו סיו"ש לוותה בביטול מצידו ובכלל, לא ממש התייחס אליי. כך שבחוויה הראשונית הזו שלנו לא ממש התחברנו.
מספר שבועות לאחר שנודע לי שאני עומד להיות סמפל"ג של אוג 21, תחת בן, הוא התקשר אלי…נשמע שהוא נרגש מאוד ואמר לי באותה שיחה שהוא שמח שאני הולך להיות איתו וש-"נגדל את הלוחמים הטובים ביותר שהיחידה ידעה…".
יצא שהגעתי מאוחר להכנת הסגל. בן היה בלו"ז נפרד והבטחתי לו שאקח פיקוד על המ"כים והמפק"צים בינתיים. נורא התרגשתי. חיכיתי הרבה זמן לתפקיד ומאוד שאפתי להצליח.
נפגשנו בבית גולמניץ מספר ימים לאחר מכן. אז כבר התפתח דבר מה שונה בינינו. מצידי- התחלתי לגלות מתחת לשכבות הדיסטנס המתבקש והעוצמות שלו, את בן האמיתי שכולם כינו (כנהוג) בשם המשפחה- "שלי". ישבנו לשיחה בארבע עיניים במסעדה שם. סיפרתי לו על הדרך שלי ביחידה עד אותה נקודה והשיחה גלשה גם על הבית ועל החיים בכלל. גם הוא סיפר לי על עצמו. גילינו שאנחנו בהרבה מובנים מאוד דומים. הסברתי שאני מאוד רוצה להוכיח את עצמי, שאני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתרום בתפקיד וליחידה. שמתי לב שהוא מאוד מרוצה מכך. מיד לאחר מכן אמר לי את המשפט שהלך איתנו לאורך כל הדרך- "זה אני ואתה מול כולם, קוטלר".
מהר מאוד הפכנו לחברים טובים. היה לנו קשר שרק בין מ"פ לסמ"פ יכול להיווצר. מבחינתי הוא היה כמו אחי הגדול, אבל ממש… הערצתי אותו, לא פחות מזה.
מפה לשם, הכנתי לנו חדר גדול בבא"ח רק לי ולו. החדר היה די מרווח כך שלכל אחד הייתה פינה משלו בקצה אחר של החדר. לפני שהיה נרדם הוא היה מתקשר לאריאל החברה שלו ותמיד היה אומר לה בשקט כדי לא להפריע לי…כמה הוא אוהב אותה וכמה מתגעגע.
כל בוקר היינו קמים יחד. אם הייתי רואה, (לעיתים רחוקות מאוד), שהוא נשאר לישון עוד כמה דקות, הייתי נשאר גם אני. אבל בשנייה שהיה קם, הייתי קם איתו. הוא היה מתבדח עם הסגל על זה.
היינו מתאמנים ביחד בשעות הלילה, לעתים קרובות לאחר שינה של שעות בודדות ביממה שקדמה. היה לו מאוד חשוב להיות בכושר. הוא אהב ש"זרמתי"איתו, ולא וויתרתי אף פעם על הזדמנות להתאמן איתו. באחת הפעמים הוא לקח אותי לריצת ווסט מסביב לבא"ח. הוא היה כל כך מהיר, כך שהשאיר אותי מהר מאוד מאחור והיה צריך לחזור מדי פעם כדי להצטרף אלי ולדחוף אותי. אחד החיילים סיפר שראה אותנו בשעה ששמר בעמדה מסביב לבא"ח ושהיה נראה שאני סובל מאוד בעוד שלי רץ בקלילות האופיינית לו רחוק לפניי.
עבורי ועבור רבים אחרים, שלי היה בלתי מנוצח, ווינר נצחי.
התעקשתי איתו שאבנה את שבוע מפקדי החוליה בעצמי. עבדתי שעות ארוכות עד שסיימתי ליצור את השבוע המושלם מבחינתי. אחרי שהצגתי לו את השבוע, הוא שיפר אותו ונתן את הדגשים שלו. התרשמנו ביחד שיצרנו שבוע מושלם לחיילים. ירדנו יחד לשטח כדי לתכנן את הדברים ויזואלית. התחלנו לדמיין היכן יעמוד המאהל, היכן נקפיץ את החיילים למסע אלונקות וכן הלאה. הרגשתי שהוא ואני מתלהבים כמו שרק מפקדים טובים , חדורי מוטיבציה וחזון, יכולים.
במהלך השבוע הוא בא לבקר אותי בשטח. הוא חיבק אותי ואמר "אין כמו להיות עם החיילים בשטח אה?" . לימים, החיילים הודו בפני שזה היה השבוע הקשה והמאתגר ביותר אבל גם הטוב ביותר שהיה להם בהכשרה.
כל מה ששלי ואני עבדנו עליו יחד, נחל הצלחה עצומה. כשסיימנו את התקופה בבא"ח, הרגשנו כמו מלכים מלאי סיפוק. כמעט הכל הלך לנו חלק ועל הצד הטוב ביותר, כפי שתכננו וייחלנו. היינו מאוד קרובים זה לזה, והוא בהחלט סמך עלי יותר, האמין בי, עודד, פירגן, חיזק ונתן לי יותר ויותר אחריות.
הגענו לבית הספר לקומנדו לתקופה קשה מאוד. פעמים רבות חשנו כי" אנחנו נגד כולם". כיוון שהחזון שלנו היה שונה מזה שהוכתב לנו ע"י הדרגות הגבוהות ובעיקר ברמה הניהולית והביצועית. בית הספר הערים עלינו קשיים (רבים מהם בירוקרטים ושלא לצורך לדעתנו), ואנו נלחמנו בהם ככל יכולתנו. ברגעים הקשים היינו יחד וההבנה בינינו חיזקה מאוד.
פעמים רבות היינו ישנים ברכב, בקור קיצוני בשטח ומדברים לפני השינה. יום אחד היינו בסיו"ש לקראת שבוע שבו היינו אמורים להיות קציני בטיחות. היינו צריכים לנסוע מהבקעה חזרה לבא"פ לכיש לתרגיל מוסק שעבדתי עליו רבות. שלי ניסה לשכנע אותי לבטל אותו כי היה סיכוי שלא נגיע בזמן, אבל כשהתעקשתי הוא חייך והבין. נסענו כמו משוגעים כשאני מנווט אותו במשך 3 שעות וחצי. בסוף הוא כמעט נרדם על ההגה והייתי צריך לנער אותו בכל כמה דקות. הגענו בדקה ה- 90 כשהמסוק כבר כמעט נחת לסיבוב ראשון שלו, כשאני רץ עם הוסט והקסדה של שלי מהרכב. כאלה היינו, לא עצרנו בעד כלום. אף משימה לא נתפסה כבלתי אפשרית כל עוד הוא ואני פועלים יחד. אף מכשול לא עצר אותנו והיה נהדר שקיבלתי משלי גיבוי ואמון מלא.
השבוע בו היינו קציני בטיחות היה נורא. ירד גשם ללא הפסקה, היה קור מקפיא והיינו רטובים מרבית הזמן. לא ראינו אחד את השני במשך כל השבוע, אני הייתי עם יחידת דובדבן והוא עם אגוז. בסוף השבוע כשנפגשנו, הוא נתן לי חיבוק חזק ובחיוך אמר לי "שרדנו" .
המשימה המשמעותית הבאה הייתה כשהכנו "מסכם" לתקופת ה"מכין" של החיילים. כרגיל, השקענו בכל פרט עד השעות הקטנות של הלילה. ישבנו במשרדים מקבילים עד שהפקנו קלסר עב כרס עם כל מה ששבוע כזה מצריך. שלי בנה טבלת אקסל מפורטת ומושקעת, כך שכל מי שלקח חלק בשבוע ידע בדיוק מה הוא עושה, כיצד ומתי. באותו שבוע לא ישנו יותר מ5 שעות בחמישה ימים. ירד גשם ללא הפסקה (כן, שוב) ושלי ואני ניהלנו תרגילים מקבילים כאשר המפק"צים עוברים בינינו. באחד הימים שלי התקשר אלי וביקש שאגיע לישיבה לגבי הלו"ז להמשך. אמרתי לו שיקח לי חצי שעה לפחות להגיע, אז הוא אמר שילך "קצת לישון בינתיים" ושאעיר אותו כשאגיע. כשהגעתי וניסיתי להעירו, הוא קפץ בבהלה ושאל איפה הוא עם עיניים סגורות למחצה. צחקתי נורא והוא דיי התעצבן עלי… בסוף השבוע עשינו תרפ"ל ונסוגנו יחד עם הפלוגה לנקודת סיום השבוע. רצנו יחד עם החיילים, מובילים אותם מלפנים והעיניים שלו נצצו. ניכר שהוא חי בשביל הרגעים הללו, ולי הייתה הזכות הענקית לחלוק עימו אותם.
במהלך שבועות הניווטים, בחורף הקפוא היינו בדרום. התחזית הזהירה שעומד להיות "היום הקר בשנה", מתחת לאפס מעלות. למרות שכאמור היינו ישנים הרבה יחד ברכב המגן מעט מהקור, באותו יום הוא סרב משום שרצה להיות לדבריו "קרוב לחיילים". ניסיתי לשכנע אותו שבכל זאת נישן ברכב, כך שנהיה כשירים לפקד למחרת. הוא סרב, אך ברגע האחרון לפני שנכנסתי לשק"ש באוהל 12 שהקמנו הוא עצר אותי, חייך ואמר "בוא קוטלר עזוב אותך, נישן ברכב". נכנסו לאוטו, הדלקנו מזגן על חום, סגרנו את כל החלונות וכך נרדמנו. כעבור מספר שעות, התעוררתי כשאני בקושי נושם. שמעתי את שלי משתנק בנשימות כבדות- עדיין ישן. הייתי כל כך עייף שלא היה לי כוח להעיר אותו או להתעורר בעצמי. כעבור מספר דקות הוא התעורר, פתח את כל החלונות ושנינו נשמנו לרווחה. הוא הסתכל עלי בחיוך ושאל אם גם אני לא נשמתי…
בכל התקופה שלנו יחד, בקושי זכור לי ששלי היה במצב רוח לא טוב או כעוס. כנראה שזה היה נדיר… זוכר אותו תמיד במצב רוח מרומם, חרף הקשיים הפיסיים והמנטליים והאחריות הרבה מנשוא הרובצת על מפל"ג ביחידת עילית. אין ספק כי אהב את התפקיד ותמיד חתר לבצעו על הצד המשובח ביותר ומעבר לציפיות. הוא היה נותן שמות חיבה לכל אחד מהחיילים וגם לנהגים. הוא ידע לצחוק עם החיילים, לבדר, לשיר, להקליל אך באותה מידה, להיות בזמנים הנכונים מפקד קשוח ובלתי מתפשר. נלחם שהכל יקרה כפי שתכנן ומי שעמד בדרכו לרוב לא שרד בפלוגה או מחוצה לה.
בשבוע האחרון שלו לתפקיד הנ"ל, בסוף השבוע, יצאתי הביתה לכמה שעות. תמיד היינו מחליפים זה את זה במהלך השבת. כשחזרתי לבסיס, הוא התקשר אלי לספר לי על מריבה שהייתה לו עם אחד המפק"צים וכמה זה מאכזב אותו שגם בסוף התפקיד הוא צריך להישאר "המפקד הקשוח". בשיחה ההיא אמרתי לו (כמו תמיד) שהוא צודק ושהכל בסדר, הרי זה הוא ואני "יחד מול כולם".
כמובן שמדובר בקומץ זעיר של זיכרונות מתקופה משמעותית בשירות משמעותי, אותה בצענו יחדיו. הרי היינו כל כך הרבה יחדו בכזו אינטנסיביות, כל שניה ושניה במשך תקופה ארוכה.
עבורי שלי היה כאמור אח גדול ואפילו מעט אב- דואג, אכפתי וחכם, מעבר להיותו חבר נפש. ישנו יחד, אכלנו יחד, התאמנו יחד ותכננו יחד את כל שבועות ההכשרה ואף פיקדנו עליהם יחדיו, כשאני כסמ"פ מסור ומעריץ. כן- הערצתי אותו כפי שלא הערצתי אף אדם עד כה. הוא היה הישראלי היפה, מלח הארץ, חבר ומפקד אידאלי. הייתי גאה לכל אורך הדרך להיות הסמ"פ שלו ועודני. לעד אזכור- לוחם על, הכי חזק, חכם, מהיר ומקצועי. החומר ממנו קורצו מנהיגים אמיתיים, אחראיים ומוכשרים.
אהבתי אותו מאוד והוא יחסר לי עד יומי האחרון.
ים