הייתי חייל במפל"ג שלו.
בן שלי היה מודל לחיקוי. הוא היה ויהיה הלוחם הכי חזר ומבצעי שהכרתי ושאני אכיר אי פעם.
הוא היה עושה לנו חיים קשים ולא וויתר לנו אף פעם אבל גרם לנו כל פעם להשתפר ולהתחזק.
הספורט היחיד שהייתי יכול לנצח אותו היה פינג-פונג.
היינו משחקים הרבה והוא היה אומר יאמן וגם בזה ינצח אותי, אני זוכר שבן תמיד היה קורא לי כל פעם בשם אחר : "יובל", "יובלנו" , "יובלוס" וזה היה ככה בכל פעם שהוא גמור מעייפות, מתחיל לצעוק ככה ולצחוק.
הוא תמיד היה משדר את אהבת המולדת, אם זה בידע כללי של היסטוריה על מלחמות שהיו, ואם זה כשהוא היה מדבר איתנו על אנשים שעשו מעשים משוגעים ונהפכו לאגדות.
תמיד אמרתי שאם אני אשתתף במלחמה, הייתי רוצה להיות תחתיו, זה היה גורם לי להרגיש שיש מי ששומר עלי ולהיכנס בראש שקט יותר.
והאמת זה היה סוג של חלום שלא התממש כי אם כבר להיכנס אז רק אתו.
הייתי רוצה לומר לו שאני אוהב אותו , שבזכותו נשארתי קבע, כי היינו מדברים על זה הרבה והוא היה תמיד אומר שיש לי מלא לתת ואני יודע שהוא היה רוצה לראות אותי מתקדם במערכת וגאה בי ולומר תודה כי בזכותו אני מנסה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמי