דן אלדד

כנגד ארבעה בנים ובנות

נזכיר הערב את ארבעת הבנים מההגדה. ראוי לבחור ולציין גם ארבעה בנים או בנות, אקטואליים יותר. כאלה שחיים, וכאלה שלצערנו – חיים בזכרון. כאלה שבזכות גבורתם ומסירות נפשם אנו יושבים עם משפחתנו לחגוג את חג חירותנו, וכאלה שאין להם חירות, ולאף אחת ואחד מאיתנו לא תהיה באמת חירות עד שגם הם יהיו עם משפחותיהם.

כל משפחה יכולה לבחור ארבעה בנים או בנות מתוך הרבים: הנופל, הנרצח, החטוף, המשתקם. בכל בית אפשר להזכיר אותם היום: גם את אלה שזכרם לברכה, כדי שיוזכרו לא רק בבתיהם, וגם את אלה שיבדלו לחיים, כדי לחזק ולעודד אותם ואת משפחותיהם.

כל אחד יכול לחשוב גם על עוד רבים שבזכותם אנו יושבים לשולחן הסדר, חיילות וחיילים, בסדיר ובמילואים, שוטרות ושוטרים, שלא ישבו עם משפחותיהם הערב.

ארבעת הבנים שבחרתי להזכיר כאן:

הבן שנפל בקרב – רס"ן בן שלי

בנם של כרמל ומשה Moshe Shelly Carmel Shelly

מפקד פלגה ביחידת החילוץ 669, נפל ב-12.12.23. במהלך טיהור בשטח צפוף בין בתים בעזה, בוצע ירי לעבר כוח צה"ל מאחד הבתים, ובנוסף לכך הופעל מטען חבלה. הכוח השיב באש לעבר מקור הירי, וכתוצאה מהפעלת המטען נוצר ניתוק בין הכוחות – והחל הליך של חילוץ. כוח נוסף שהגיע למקום נכנס לתוך המבנה. אז הופעל מטען חבלה שני, שגבה את חייהם של לוחמים נוספים

אביו סיפר עליו בראיון: "הוא היה כל כך מזועזע ממה שקרה בעוטף, שהוא אמר שהוא כחייל מוכן להקריב את עצמו. הייתה לי איתו שיחת לילה, והוא אמר לי כמה הוא מרגיש רע עם זה שצה"ל לא הצליח בימים הראשונים אחרי שנלקחו האזרחים החטופים, לייצר מהלך שיחזיר אותם או לפחות חלק מהם, רגע לפני שיסתירו אותם טוב־טוב. אמרתי לו שזה היה עולה לנו בחיים, ואז הוא אמר ‘חיילים צריכים להיהרג כדי להביא את האזרחים בחזרה. זה היה ברור לו'".

הבת שנרצחה על משמרתה במרפאה

עמית מן – פראמדיקית, ילידת נתיבות, גרה בקיבוץ בארי, בתם של דוד ורחל.

בבוקר הטבח, הייתה כוננית בקיבוץ והוזעקה למרפאת השיניים על מנת לקלוט פצועים מכיתת הכוננות של הקיבוץ. כבר בדרכה למרפאה החלה לטפל בפצועים שמצאה בשבילי הקיבוץ, ולמשוך אותם למרפאה.

במרפאת הקיבוץ עמדה בקשר עם מוקד מד"א וניסתה להזעיק סיוע רפואי, אולם נענתה כי בארי הוגדר כאזור מלחמה שלא ניתן להגיע אליו. גם כשנגמר הציוד הרפואי, הוסיפה לנסות ולעודד את הפצועים.

בשעה 13:50 כתבה מן למשפחתה כי לחברי כיתת הכוננות שהגנו על המרפאה מפני המחבלים נגמרה התחמושת. בהמשך חדרו המחבלים למרפאה. מן נורתה ברגלה, הספיקה לשים לעצמה חוסם עורקים, אולם בהמשך נורתה בראשה. מהמרפאה נצלו רק האחות ופצוע נוסף.

הבן החטוף

מתן אנגרסט מקריית ביאליק, בן 22

בנם של ענת וחגי, נחטף מנחל עוז, מהטנק שבו לחם.

הוריו סיפרו על מתן: "הכיף הכי גדול של מתן זה הביחד, להיות עם המשפחה שלו, אחותו עדי (18) ושני אחיו אופיר (16) ורועי (9). "מתן התעקש על שירות קרבי. היה לו ברור שכאשר הוא מתגייס הוא חייב לשרת ביחידה קרבית, קצת לפני שנחטף הוא קיבל תעודת הצטיינות של מח"ט 7".

הוריו אמרו כי "אנחנו מנסים לחזק אחד את השני כל הזמן ולהיות ביחד מול כל הקשיים והגעגועים. אנחנו חושבים על החיוך של מתן, על השירים שלו, על איך שהוא היה מקפיץ את כל הבית עם השמחה שלו כשהוא היה מגיע מהצבא. אנחנו מנסים להיות אופטימיים, לחשוב חיובי, במיוחד אחרי שראינו את הסרטון ואנחנו יודעים שהוא היה בחיים אחרי הפציעה הקשה".

ההורים שלחו לו מסר: "מתן, אל תתייאש, תזכור שהמשפחה והחברים ממשיכים להילחם עבורך. תישאר חזק, אנחנו נעשה הכל עד שתהיה בבית ונחזור לעשות חגים יחד ולנתח את המשחקים של מכבי חיפה'. אנחנו בטוחים שהוא ישוב אלינו", תיארו ההורים.

הפצוע המשתקם – אלון קמינר

קמינר בן ה-26 מפרדסיה, סטודנט להנדסת תעשיה וניהול באוניברסיטת תל אביב וסגן מפקד יחידת סנפיר, נפצע בתחילת המלחמה במהלך סיור בראש הנקרה. "הייתה תקלת אמל"ח ואחד הרימונים התפוצץ על הסירה. הייתי מטר וחצי מהפיצוץ. היה אור לבן. אני זוכר את עצמי עף אחורה ורעש של צלצול חזק באוזניים. חשבתי 'איזה קטע, אני עומד למות'. מיד הכתה בי הידיעה שאמא שלי תהיה מאוד עצובה", סיפר בשעתו.

מעוצמת הפיצוץ נקטעו לו רגל אחת ושתי הידיים, והוא איבד את הראייה בעין שמאל. אחרי שעבר ניתוחים דחופים להצלת חייו, הועבר במצב אנוש למרכז הרפואי שיבא. במשך שלושה שבועות נלחמו על חייו, כשהוא מורדם ומונשם

שנה אחרי פציעתו הקשה, רואיין לתקשורת ודווח כי הוא נשמע אופטימי. הוא יצא ממחלקת השיקום וצפוי לעבור בקרוב לדירה עם חברים בתל אביב. "הפציעות שנותרו לי הן פציעות אורתופדיות, ככה שהמצב בסדר. מה שנותר לעשות זה פרוטזות. עברתי ניתוח מצוין במחלקת פלסטיקה לתיקון הגדמים, ובינואר אני טס לעשות פרוטזות לרגל וליד ולחזור לעצמאות מלאה. כרגע אני עושה את הכול על הכיסא, אבל זו לא בעיה".

ואחרי כל מה שעבר יש לו מסר לפצועים: "בסוף מתרגלים להכול. זאת האמת. יש לנו כל כך הרבה סיבות לחיות בשבילן, יש כל כך הרבה דברים לעשות, יש כל כך הרבה אושר. המצב הפיזי הוא מאתגר, הוא קשה, הוא משנה תפיסה, הוא משנה מצב, אבל מתרגלים לזה, וזה לא אותו דבר ביום הראשון וביום ה-300, ויש פצועים שנמצאים במצב הזה כבר שנים, אז צריך לזכור שזה גרף שמשתפר ולמצוא סיבות טובות לחיות. בשבילנו, בשביל המשפחה, החברים, המדינה, העשייה החברתית. יש כל כך הרבה סיבות להמשיך".

חג שמח!

הצילומים מ-ynet ומהרשתות החברתיות