תשעה ימים.
תשעה ימים מאז אותו יום ארור ונורא
תשעה ימים מאז שהאושר בחיי נלקח ממני באכזריות פתאומית
אהוב שלי
בהתחלה חיפשתי סימנים ממך
פרפר
חלום
או סתם מסר שיגיד לי שאתה כאן
ואז הבנתי
אני לא צריכה סימן
ואני לא צריכה פרפר
אתה איתי.
בכל רגע בו אני מצליחה לקחת אוויר ולנשום, לחייך או סתם לעמוד על הרגליים – אתה איתי. הרי זה נגד כל הסיכויים. זה נגד הטבע שלי. אתה היית האוויר שלי, הסיבה שלי לנשום, הסיבה שלי לחייך, אז איך זה קורה אם אתה לא כאן?
ואז הבנתי.
אתה אמנם פיזית לא כאן
אבל אתה ממש ממש כאן
חיבור כמו שלנו לא פשוט נגמר.
הבנתי, שאת מה שהיה לנו, לעולם לא יוכלו לקחת לנו. כן, גם לא המוות. בימים האחרונים אני מבינה שלעולם לא נפרד. לאהבה שלנו אין סוף והיא חוצה גלגולים ועולמות. אהוב שלי, אני מרגישה אותך איתי.
בשבוע האחרון היו פה הרבה אנשים.
סיפרו עליך ארוכות. אבל אנחנו הרי היינו אדם אחד, שום דבר לא הפתיע אותי.
לא הנהג של האכזרית שסיפר בכאב עז ובדמעות איך בשבועיים בלבד של היכרות הפכת את עולמו מקצה לקצה. לא הפקמציות שסיפרו איך כל הודעה ממך הסתיימה תמיד בבבקשה ותודה ואיך עם כל כניסה שלך למבצעים היית מעלה לכולן חיוך ושואל קודם כל מה שלומן. לא החברים מהצוות שסיפרו שהיית מצחיק אותם עד דמעות. לא הלוחמים מהמסייעת שסיפרו איך באחד המסעות התעקשת להמשיך לבד עם האלונקה בעוד שכולם מסרבים להמשיך. לא הלוחם משריון שהיה איתך בחודשיים האחרונים וסיפר איך נפרד ממך בדמעות רק בראשון האחרון וכמה שנכנסת לו ללב, לא החברה מהיחידה שסיפרו לי שאתה, אתה זה שדחף לכך שיחידה 669 תהיה בעומק הלחימה אבל בעיקר, אני לא מופתעת מכל אלה שמספרים עד כמה האמונה שלך במשימה הייתה חזקה ושהיית בלתי ניתן לעצירה.
בלתי ניתן לעצירה.
גיבור שלי
נפלת בעודך מגשים את משימת חייך. נלחמת על המדינה כמו גבר שנלחם על אהובתו. בתשוקה, בכמיהה. הצלת את האנשים שכל כך אהבת.
בן, אני צריכה שתדע – תמכתי במשימה הזאת בחייך ואני תומכת בה גם במותך.
המחיר כבד. הכי כבד.
לא אזכה לחיבוק נוסף ממך
לא אזכה להיות אישתך כפי ששמעתי שתכננת שיקרה באוגוסט
אבל זכיתי בדבר אחד
לחלוק איתך את ארבעת השנים האחרונות בחייך ולהטמיע אותך עמוק בתוכי. עמוק כל כך שגם המוות לא יכול לקחת את זה מאיתנו.
אני יודעת שמתת מאושר. מאושר ושלם.
ואם יש איפשהו נחמה, היא פה. אם אתה מתת מאושר ושלם אני בסוף, אהיה גם כן מאושרת ושלמה
כי לנצח שלומי היה ויהיה קשור בחוט אל שלומך
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.
אני יודעת שתמיד זה הכאיב לך והטריד אותך כשהייתי דואגת לך. אז אהובי, אני מבקשת סליחה, תן לי קצת לכאוב אותך, תן לי קצת לדאוג לך, לבכות לך, להתגעגע, לכעוס על העולם שלקח לי את אהובי. אני מבטיחה שבסוף אקום ואגשים את כל החלומות שלנו.
אני אוהבת אותך גיבור על שלי, אחד יחיד ומיוחד שלי.
עוד ניפגש, אני יודעת.