ים- האח

הספד לבן

בן אחי הגדול, מאז שאני זוכר את עצמי היית לי גיבור, מודל לחיקוי, תמיד הייתי מנסה להיות אתה כשהיינו ילדים, ולמעשה עד היום. כשכתבתי את השורה הזו ישר צץ לי לראש סרטון שלנו מ2004 לפני השליחות של אבא בארצות הברית. בסרטון אתה קם ועושה איזו שטות אופיינית, רוקע ברגלייך ואומר שאתה "טמפר", דמות מצוירת שאהבת, אני מסתכל עליך בעיניים גדולות וישר קם ומחקה אותך בחוסר כישרון של ילד בן שלוש. אף אחד לא ידע לדבר לליבי כמוך, לכל מילה שלך הייתה עוצמה שלא משתווה לשום כוח אחר בעולם. לא אשכח שלפני הגיבוש הייתי פצוע והתלבטתי אם לדחות אותו, הייתה אז תקופה קשה שניסיתי לרפא את הפציעה בכל דרך אפשרית, תפסת אותי ואמרת לי, תקשיב- פשוט תחליט שאתה לא פצוע יותר, מחר בבוקר צא לרוץ. יום אחרי זה רצתי חמישה קילומטרים בלי שום כאב.

ב-7 לאוקטובר שנינו לחמנו במוקדים שונים ובמקביל, ולאורך המלחמה כל אחד ממקומו היינו מרימים טלפון ומנהלים שיחות עמוקות. באחת מהן, לפני הכניסה לעזה, שאלתי אותך- איך מפקדים על לוחמים עם הפחד מוות האישי שלך, איך מתגברים? הסברת לי שאתה רואה את המלחמה הזו כלחימה ברוע המוחלט, כמשימה להציל את אחיינו המוחזקים שם, כנקמה על מה שעשו המפלצות מעזה לבנות ישראל. הוא אמר שהוא מרגיש שזה ייעודו בחיים, הוא עצמו לא משנה במצב הזה, והוא אמר זאת בכנות מוחלטת. בן איבד 19 חברים ופקודים ישירים, ולרגע לא חשב על האבל האישי שלו. מאותה שיחה נקודת מבטי השתנתה, הוא לא ניחם אותי עם נתונים ועצות מקצועיות, הוא פשוט השרה עלי את הגדולה שלו, כזה היה בן, בן היה אגדה בחייו.

בן ביום שנפלת קיבלתי חיילים, קיבלתי אותם ולא ידעתי שבאותה שעה אתה כבר אינך בן החיים. בשיחתנו האחרונה דיברנו על גודל המחדל של המפקדים הבכירים בצה"ל, אמרת לי: "יש מפקדים שנכנסים לתפקיד ושמים פאצ' ויש מפקדים שנכנסים ושמים ווסט". אמרת לי, "ים, תהיה מפקד נוכח, אל תתחבא כמו שמ"מים עושים בטירונות, תסמוך עלי". בן אני מבטיח לך שאהיה מפקד ששם ווסט, אנחיל בחיילי את התכונות שלך, דרכיך היית ותמשיך להיות נר לרגליי.

עכשיו אחרי שנפלת, אני שואל את עצמי- מאיפה רכשת את התכונות שלך שאני כל כך מקנא בהם? הדאגה לאחר ולחלש, הצורך לשמור על מי שסביבך, חוש הצדק, העוצמה, הכריזמה, המנהיגות. הגעתי למסקנה שהרבה מזה בזכות היותך האח הבכור, תמיד שמרת עלי ועל מיקה והיית עמוד התווך של המשפחה. בשיחותינו האחרונות אמרת שאמנם אתה לא חושב על עצמך אבל אתה לא יכול לחשוב על משפחתינו כמשפחה שכולה, ושאסור שזה יקרה. בן זה קרה, ועכשיו אני האח הבכור, אני מבטיח לך אחי הגיבור שאהיה חזק בשביל כולם, אנסה להיכנס לנעליך הגדולות, לא נהיה משפחה עצובה, נחזור לשמוח, לצחוק ולחייך. יותר מזה אנחנו נתקרב, ואני לא מדבר רק על המשפחה הגרעינית אלא על כולם, משני הצדדים, לפעמים רק אירועים מהסוג הזה גורמים לאנשים להבין מה באמת חשוב בחיים.

באחת מהפעמים בן התקשרת אלי מתוך עזה, ישבת לבד על הכלי שלך, הסתכלת לכוכבים וחשבת על חבריך הטובים שנהרגו זיכרונם לברכה, אמרת שכל יום עצוב שהיה להם לא יחזור יותר, החיים הם קצרים וצריך לנצל לאותם. אמרת לי שהגעת למסקנה שהחיים הם חצי חצי, חצי תרומה, משמעות, נתינה אבל גם חצי למשפחה, למנוחה ולשלווה. נמשיך את דרכך בשני המישורים.

בן פעם אמרו לי שאחים הם האנשים הכי קרובים אליך משום שהם היחידים שבאמת איתך לכל החיים מהרגע שאתה נולד. הלכת לי אחי, ואני אוהב אותך מאוד.

היית לי אח, חבר, גיבור.